מְרַפִּים יְדֵי עַם יְהוּדָה - עזרא ד' | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר © Can Stock Photo / alphaspirit ת.פרסום: 15/03/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

הצהרת בלפור, שלפני חודשים אחדים ציינו מאה שנה לפרסומה, נתפסה בעיני היהודים כהצהרת כורש מודרנית; מעצמה גדולה נותנת גושפנקא וגיבוי לחזרת העם היהודי לארצו ולהקמת בית לאומי יהודי.

וכמו אחרי הצהרת כורש, גם אחרי הצהרת בלפור, הזרים שהתיישבו בארץ שעה שהעם היהודי גלה ממולדתו, לא אהדו, בלשון המעטה, את שיבת ציון, את ההתיישבות והבניין ועשו כל שלאל ידם כדי להפריע ולהכשיל, הן בהצקה פיזית והן בפעולה מדינית.

וַיְהִי עַם הָאָרֶץ מְרַפִּים יְדֵי עַם יְהוּדָה וּמְבַהֲלִים אוֹתָם לִבְנוֹת. וְסֹכְרִים עֲלֵיהֶם יוֹעֲצִים לְהָפֵר עֲצָתָם.

מְבַהֲלִים, מן המילה בהלה, פחד. הם הטילו טרור בארץ, כדי לרפות את ידי החלוצים, שבי ציון, בוני הארץ. והפעילות המדינית היא המכתב לארתחששתא, שבו הסיתו את הנהגת פרס נגד היהודים, הציגו את בניין ירושלים ובית המקדש כסכנה לאימפריה, כיוון שמדובר בעיר מועדת למרדנות; הם מנסים, ואף מצליחים באופן זמני, ליצור דה-כורשיזציה של מדיניות מעצמת העל.

כך נהגו גם הערבים בארץ ישראל, לאחר הצהרת בלפור; וכך הם נוהגים עד היום.

במאמר שכתב ב-1964 דוד בן גוריון על שיבת ציון אז ועתה, הוא עמד על הדמיון ההיסטורי בין התקופות.

"אולם קמו צוררים לשבי ציון, ממש כפי שקרה הדבר כמה שנים אחרי הצהרת בלפור בדורנו. `וַיְהִי עַם הָאָרֶץ מְרַפִּים יְדֵי עַם יְהוּדָה וּמְבַהֲלִים אוֹתָם לִבְנוֹת. וְסֹכְרִים עֲלֵיהֶם יוֹעֲצִים לְהָפֵר עֲצָתָם, כָּל יְמֵי כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וְעַד מַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס`. ובמלכות אחשורוש כתבו בִּשְׁלָם, מִתְרְדָת, טָבְֵאל וחבריהם שטנה על יושבי יהודה וירושלים לארתחשׁשׂתא, ובה הם מודיעים למלך (בארמית) כי היהודים שיצאו מארצו באו הנה לירושלים ובונים את העיר המרדנית והרעה. הם מזהירים את המלך כי אם יינתן ליהודים להקים מחדש את העיר הזאת, יפסיד את כל המסים ואוצר המלך יינזק. על פי צו המלך הופסקה עבודת הבניין ולא נתחדשה אלא בשנת שתים לדריוש".

ב"ג מצביע במאמרו על הבדלים רבים בין שתי העליות. אך "הדמיון בין שתי השיבות – זו שלפני אלפים וחמש מאות שנה, וזו שבדורותינו – הוא בכך ששתיהן נתקלו בארץ באויבים ומשטינים שניסו להפריע לבניין הבית בכוח הזרוע ובדרכי שטנה. `וַיְהִי עַם הָאָרֶץ מְרַפִּים` וגו` – כך היה בימינו בימי צ`נסלור ופספילד, ואחר כך בימי צ`מרבלי ומקדונלד, והדריוש של ימינו שהמציא את התעודה המצדיקה - היה הֶנְדֶרְסוֹן, שר החוץ הבריטי ממפלגת העבודה, שביטל את הספר הלבן של פספילד במכתב שנקרא בשם מכתב מקדונלד, שבעצם היה מכתב הנדרסון, שהתיר שוב עליה, ועד 1935 גדלה העליה מאלפים אחדים עד 61,000 לשנה".

ואחרי הצגת השונה והדומה, המסר העיקרי של בן גוריון היה שלא הצהרת בלפור ולא החלטת עצרת האו"ם נתנו לנו את מדינת ישראל ולא הן הבטיחו את קיומה. "אלמלא קם לנו צה"ל, אשר ידע להילחם ולגרש את הפולשים, לא היה נשאר זכר מהחלטת או"ם והיישוב היהודי היה נמחה מעל פני האדמה... כוחו ועצמתו של צה"ל נתנו לנו את מדינת ישראל". וכך גם באשר להצהרת כורש. "עצמאות השיגו היהודים רק על ידי מלחמת צבאו של יהודה המקבי ואחיו. גם בימינו הגענו לעצמאות אך ורק הודות לכוחו ולעצמתו שלצה"ל".