כנפי יונה – תהילה ס"ח | עפרה שפי ויונה ארזי

מאת: עפרה שפי ויונה ארזי. התמונה dove goddess מכרתים, 1400 לפנה"ס (alamy) ת.פרסום: 27/03/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

אין ספק שתהילה ס"ח, מורכבת משכבות גיאולוגיות טקסטואליות קדומות ומאוחרות שהשילוב ביניהן, מייצר שיר ניצחון ליטורגי . התהילה נפתחת בציטוט משיר הארון (במדבר י לה): `וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְהֹוָה וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ`. רוברט אלתר[1] סבור שמדובר באיזכור היסטורי מאוחר, או במחוות זכרון בטקס כלשהו שבו הארון ה`ממשי` לא השתתף. ואכן בפסוקים כה עד ל יש תיאור מפורש של תהלוכה חגיגית ההולכת ועולה לכיוון המקדש :

רָאוּ הֲלִיכוֹתֶיךָ אֱלֹהִים הֲלִיכוֹת אֵלִי מַלְכִּי בַקֹּדֶשׁ: קִדְּמוּ שָׁרִים אַחַר נֹגְנִים בְּתוֹךְ עֲלָמוֹת תּוֹפֵפוֹת: בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים יְהֹוָה מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל:..צִוָּה אֱלֹהֶיךָ עֻזֶּךָ עוּזָּה אֱלֹהִים זוּ פָּעַלְתָּ לָּנוּ: מֵהֵיכָלֶךָ עַל יְרוּשָׁלִָם לְךָ יוֹבִילוּ מְלָכִים שָׁי

 רוברט אלתר מציין שעל פניו נראה שרוב התהילה אמנם מוקדשת לשבח והלל לנצחון צבאי מלכותי תחת הסמכות האלהית , אך כבר במחצית השנייה של המאה העשרים טענו חוקרי מקרא שיש בתהילה מעין הפסקות המערערות את רצף התמצאות הקורא בנרטיב התהילה. מה שמעיד על כך שתהילה ס"ח היא קולאז` של ציטוטים ממגוון של שירים קדומים. בכל מקרה, הטקסט העברי הוא תערובת של שורות משמעותיות שעיתים נראות `מקושקשות` כלשונו של אלתר. [2]

אנו מסכימות עם טענת המחקר, בדבר שכבות של שירה קדומה שהפכה למזמור פולחני. אך כשאנו מנסות לארגן את הפרגמנטים לטקסטים אחידים, אנו מתקשות. אכן, הערבוב מקשה מאד על יצירת רצף תכני. זאת משום שהתהילה משקפת את תהליך האימוץ והמיזוג של תרבויות האזור לתוך השירה הישראלית, מה שמתבטא למשל ב`רוכב הערבות` המופיע בתהילה שלש פעמים : `רוכב ערבות`, `רכב אלוהים`, ו`הרוכב בשמי קדם` , כולם כנראה בהשפעת התיאורים המסופוטמיים של הבעל שנוכסו כאן לאותו עליון, אלהים, נורא ובעל עז. בספרות האוגריתית מתואר הבעל רוכב הערבות – כאל השונא זבח בושת וזבח מדון וזבח פטפוט אמהות.[3]

קול נוסף הקושר אותנו לניצחון צבאי קדום ולשירת נשים, אנו מוצאות בפסוקים הסתומים יב-יד:אֲדֹנָי יִתֶּן אֹמֶר הַמְבַשְּׂרוֹת צָבָא רָב: ...וּנְוַת בַּיִת תְּחַלֵּק שָׁלָל ,אִם תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ

פסוקים אלה מהדהדים כנראה את שירת דבורה, נשות החצר של אשת סיסרא הן אולי ה`מבשרות` בתהילה שלנו : `הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל ` (שופטים ה ל). השלל מופיע בתהילה שלנו בפסוק הסתום `וּנְוַת בַּיִת תְּחַלֵּק שָׁלָל`, אולי כטקסט שאומרות המבשרות על השלל, כמבטאות שיתוף פעולה של הכנעה וקבלת הדין – הנשים המבשרות בתהילה מדברות בשפת המנצחים , בדיוק כמו נשות החצר של אם סיסרא. בשירת דבורה הנשים הן השלל - רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר, אם כי בסופו של דבר כי יעל אשת חבר הקיני שינתה את סוף הסיפור, ופטפוט האמהות הכנעניות והמדייניות הפך לקינה. פסוק נוסף בתהילה או חלקו, מהדהד אף הוא את שירת דבורה – `אִם תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם` מה שמזכיר את הנזיפה בשירת דבורה לשבטים שהעדיפו לא להצטרף למאבק בכנענים. היינו מצפים שהמשך הפסוק ידבר על סנקציה כנגדם, אך משהו השתבש וקבלנו את ההמשך הבא : כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ . שורה מפורסמת, אך סתומה. מציעות שהיונה הזאת היא פריט שלל, שהביאו המנצחים משדה הקרב.

נות הבית מחלקת השלל והיונה שהיא השלל, מסמנות עבורנו את תהליך הדיכוי וההכנעה התיאולוגי והחברתי שעברו הנשים והאלות הקדומות . מי זאת נות הבית הקדומה? ומה מספר לנו הצימוד המסתורי הזה? האם לפנינו מערכת משמעויות הנעה בין נווה ובין בית במשמעות של יופי, ומרגוע הטמונה בצירוף נווה מדבר . או שמא מדובר באלת הבית , האשרה הקדומה , בת זוגו המגורשת של יהוה, זאת שעמדה בבית והיוותה נחמה ועזרה לפונות אליה כמו למשל רחל או מיכל. שתיהן משבט בנימין הנזכר בתהילה. ואף זאת שניצבה בבית – בבית הכי גדול, והכי משמעותי הוא בית המקדש. במשך תקופות ארוכות ניצבה האשרה המגונה והמושמצת בבית המקדש כבת זוגו הנוכחת של ה`. עד שסולקה משם בתקופת הרפורמות הדתיות האלימות של חזקיהו ויאשיהו. הנווה הפרטי והבית הלאומי נותרו ריקים עם סילוקה של נוות הבית . נוות הבית לפי הקריאה שלנו אינה מחלקת שלל. היא מחוּלֶקֶת כשלל. היא היא השלל עצמו , בדמות פסלון של יונה שכנפיה מצופות כסף או זהב. ישנם ממצאים ארכאולוגים רבים של פסלונים, תבליטים ותמשיחי קיר בדמות יונים המקננות בעץ כסמל האלה .

אחד הממצאים המרשימים הוא מכרתים, שם נמצאה `אלת היוֹנים` המתוארכת ל 1400 לפנה"ס,(ראו תמונה) שראשה מעוטר בכתר שמשני צדדיו שתי יונים ובמרכזו כעין קונוס המייצג הר – סמל הפריון של האלה.

יונה הוא שם סמלי; מקור השם יונה הוא מהשורש ינ"ה , או אנ"ה - באוגרתית שורש זה מבטא מלמול ונהי . סמל ליופי , סמל למעוף , לשוטטות בעולם וכן סמל לבכי לאבלות ולקורבן . במקרא השורש ינ"ה נרדף לאבל המציין קינה ונהי ( ישעיהו לח יד; נט יא[4]; ; נחמיה ב ח; ועוד ). בדתות המזרח הקדום נתפסו היונים כסמל להתגלמות האלים . אלת האם , אלת הפריון והאהבה עשתורת , אשתר ענת וכדומה . היונים סימלו בשורה אלוהית ואת ניצחון הרוח על החומר , ולכן שימשו כמנחות הודיה או כקורבן. כאמור, צלמיות רבות של יונים נתגלו במזרח הקדמון וציורים שלהן הופיעו על חותמות , על כלי תמרוקים , כקמעות ובתליונים לקישוט .  במאה הכ"ה לפנה"ס קושט מקדש האלה השומרית נינחורסג ביונים . היונה המסמלת בשורה אלוהית מופיעה כבר במצבה משומר מן המאה הכ"ה לפנה"ס , ובה מתואר השליט המנצח כשולח יונים כדי לבשר על ניצחונו . מה שמתחבר לפסוקים בתהילה שלנו על `המבשרות` - (יב) אֲדֹנָי יִתֶּן אֹמֶר הַמְבַשְּׂרוֹת צָבָא רָב.

היונה המבשרת הפכה לדימוי שכיח בממצאים כתובים וחזותיים באמנות המזרח הקדמון . גם בטקסט מאוגרית האלה ענת שולחת יונים המבשרות על שובו של בעל . היונה מוצגת כמי שאינה מתעייפת : "ואמר מי יתן לי אבר כיונה " ( תהילים נה ז) בסיפור המבול המקראי , המסופוטמי והבבלי משלחים את היונה לראות "הקלו המים מעל פני הארץ"; בשיר השירים מסמלת היונה יופי , אהבה וחיים . וכמובן היא סימלן של כל האלות הגדולות מהמזרח ומהמערב מאישתר הבבלית ועד אלת היופי והאהבה היוונית אפרודיטה[5].

***

נראה לנו כי המיית היונה המושתקת , כמו יוֹנַת הָאֵלֶם מתהלים נ` ראויה להקשבה. היא מוסתרת בחגווי הסלע של התהילה, שגם להם משמעות בספור חיסולה. מעבר לציטוטים או לאיזכורים מטקסטים קדומים כמו שירת הארון, או שירת דבורה יש בתהילה כנראה סיפור תיאולוגי המתעד בהשראת הטקסטים הכנעניים הקדומים את נצחון אלהים על הבעל ועל האלה גם יחד.

רוכב העבים – תיאורו הקדום של הבעל מנוכס לאל החדש שהופיע מסיני, `אלֹהִים בְּצֵאתְךָ לִפְנֵי עַמֶּךָ בְּצַעְדְּךָ בִישִׁימוֹן ` נוכח במלוא עצמתו בשמים ובארץ ודורס את הסדר הישן , הרכב האלוהי עולה לשמים לוקח בשבי את המערכת האלילית מוחץ את ראש אויביו, ומכה את הסוררים שבהם. גאוותו ועוזו בשחקים ובארץ. במהומת הקרב עולה קול המבשרות : קול נהי, קול יונים , ומה שנורא פה הוא שהן מבשרות על חורבנן שלהן. הן מבשרות על צבא רב, שיקח את נוות הבית , יעקור אותה מהבית הפרטי ומהבית הלאומי והיא תהייה לשלל – לחפץ חסר כוח, שנשללה ממנו מהותו. היונה המבשרת, המסמלת חרות ויופי הופכת לתכשיט, לאובייקט מצופה בכסף ובזהב. משהו שהחיילים מביאים הביתה כמזכרת קרב. כוח התעופה נשלל מהאלה - היונה , מוטלת בשדה הקרב מוקפאת כנפיים ואברות, מבשרת את מותה שלה.

אֲדֹנָי יִתֶּן אֹמֶר הַמְבַשְּׂרוֹת צָבָא רָב:

מַלְכֵי צְבָאוֹת יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן וּנְוַת בַּיִת תְּחַלֵּק שָׁלָל:

אִם תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ:

וההרים, סמלה של האלה ההרים הגבנונים, המוקטנים, המשטחים, המרצדים ?

לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים גַּבְנֻנִּים? הָהָר חָמַד אֱלֹהִים לְשִׁבְתּוֹ אַף יְהֹוָה יִשְׁכֹּן לָנֶצַח. את ההר, סמלה של האלה, חמד אלוהים לשבתו, וכפי שראינו בתהילות רבות ההרים הן האלות הנכבשות מקנאות בהר בו בחר ה` לשכון לנצח. כיבוש ההרים כמו הכנעת רוכב הערבות והיונה מסמנים את נצחונם הסופי והמוחלט של אנשי `ה` לבדו`. נות הבית מפסידה מול `מעון קדשו` . לאלת הבית הפריון והאהבה אין מקום ב`מעון קדשו`.

 

***

ואולי הנצחון העצוב והמושלם נמצא בפירושו של החיד"א ל`נות הבית` . הוא מחזיר אותנו למציאות מתמשכת ארוכת שנים בה הנשים הן אכן השלל, חפץ שנשללה ממנו בחירה, ושהגברים שכותבים על כך מאמינים שכך הן רוצות – להיות שלל. `ונות בית תחלק שלל - כלומר האשה מעצמה היא שמחה שבעלה תלמיד חכם וזה שאמר ונות בית תחלק שלל ויש לה שמחה על זה"[6].

עבורנו, הקול החזק של התהילה הוא האמירה שהגיע הזמן, שנוות הבית תשחרר את הכנפיים המצופות והמאובנות ותחזור לחלק שלל ולא להיות שלל.

 

 

 

 

הערות 

[1] Alter, Robert. The Book of Psalms: A Translation with Commentary (Kindle Locations 5394-5403). W. W. Norton & Company. Kindle Edition

[2] שם

[3] אנציקלופדיה מקראית כרך   ה` עמ` 186, CTA, 4,III,17-21ובמקום נוסף : ותרגומו : מי האויב אשר קם לבעל הצר לרוכב ערבות ו הלא מחצתי ים , יד אל , הלא כיליתי נהר אל הגדול הלא אסרתי (?) את תנין , אסרתיח (? מחצתי נחש עקלתון , שליט , בעל שבעת הראשים . (עולם התנך בראשית עמ 21, הלוח השלישי של עלילות הבעל)

[4] וְכַיּוֹנִים הָגֹה נֶהְגֶּה (ישעיהו נט יא)

[5] על פי פנינה פלר-גלפז, יונה - מסע אל החופש : קריאה חדשה בספר יונה, כרמל 2009, עמ 17-18

[6] חומת אנך, תהילים ס"ח. (פירוש החיד"א לתהילים)