אך פרי לצדיק - תהילה נ"ח | עפרה שפי ויונה ארזי

מאת: עפרה שפי ויונה ארזי .התמונה תבליט מצרי של אשה יולדת בעזרת שתי אלות ת.פרסום: 29/05/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

תהילה נ"ח נדמית לנו ככתובה בשפה זרה, אך בסופו של לימוד בה, במדרשיה ובהקשריה היא נראית בהירה וכנה. במבט ראשון נראה שמדובר בתהילה חברתית מוסרית, המבטאת את מצוקתם של אלה שאינם זוכים למשפט צדק, ומעודדת אותם  שסופו של השקר להיחשף ולא לשאת פרי. אך במקביל, הקושי האנושי לזכות במשפט צדק מייצר מערכת מפותחת של קללות.

אנו מרותקות לשפת הקללות. לחריפותן של המילים ולעושר הרב של הדימויים שבהם המשורר מתאר את הרשעים. מפתיע שלמרות היעדרה של האישה מסיפור המסגרת החברתי/מוסרי הגברי כל כך - התהילה עוסקת לפחות מטאפורית בעולמה של האישה, ובחוויות נשיות מובהקות כגון: לידה, היריון, הפלה, והקשרים נשיים  של היחסים בין הנחש, האישה והרפואה, כמו צפים ועולים מתוך הקללות. אנו מגלות דמות אישה מרוטשת, המהדהדת עולם נשי עשיר, בטקסט נעדר נשים. ריטוש האישה מתוך הדימויים של עולמה נעשה בדרכים אמנותיות מגוונות, כגון, הפרדת הרחם מגוף האישה, קישור הטרגדיה הנשית של ההפלה לענישה על שקר, דימויים ציוריים של לידה ללא אישה, ובנייה אמנותית מרהיבה של הלחש הנחשי מול לחש המלחשים הרפואי כמשאיר שובל נ(ח)שי ארסי.

הקללות פותחות בזֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם, תָּעוּ מִבֶּטֶן דֹּבְרֵי כָזָב. בעוד שרחם ובטן הם אברים נשיים מובהקים, הרי הדיבור עליהם בתהילה נותן תחושה של דיבור קלישאי - אידיומטי מכליל. דיבור שמבודד את הרחם מוליד הרשעים מגוף האישה, ומוחק את האישה עצמה. 

אין זה המקום היחיד במקרא שבו הרחם והבטן מופיעות כישויות עצמאיות שאין לאישה שליטה עליהם. הביטוי "פרי בטן" הוא כינוי שכיח לוולדות או עוברים[1]. "ויפתח את רחמה"[2] הוא ביטוי שגור המנשל את האישה מכוח ההולדה האדיר שלה ומייחס אותו לאלוהים. אלוהים והוא שפותח את הרחם להריון, נוכח בכל לידה . נוכחות אלוהית זאת מהדהדת את פולחני הזריחה הקדומים שבהם אלת השחר פותחת את רחמה מדי יום ויולדת את השמש במי טל הבוקר. אלא שבעוד שבפולחנים הקדומים האלה נוכחת כיולדת ממש, והשמש אינו יכול להיוולד בלי כוח ההולדה שלה, המעשה האלוהי של פתיחת רחם האישה מנטרל את כוחה ללדת בעצמה. מי הלידה ופולחן השמש מופיעים בתהילה נ"ח בדימוי שמצייר את הרשעים כעובר נֶפֶל הנשטף במי השפיר:

 יִמָּאֲסוּ כְמוֹ מַיִם יִתְהַלְּכוּ לָמוֹ , יִדְרֹךְ חִצָּיו כְּמוֹ יִתְמֹלָלוּ -  כְּמוֹ שַׁבְּלוּל תֶּמֶס יַהֲלֹךְ, נֵפֶל אֵשֶׁת בַּל חָזוּ שָׁמֶשׁ: (ח-ט)

מבט נוסף חושף תקבולת בין חרדת לידת נפל של אור היום לבין נפל אישה : ״יִדְרֹךְ חִצָּיו כְּמוֹ יִתְמֹלָלוּ״ מקביל ל - ״נֵפֶל אֵשֶׁת בַּל חָזוּ שָׁמֶשׁ״[3]. והחיצים הדרוכים שכמו יתמוללו הם קרני השמש שלא הצליחו לחדור את הלילה מבעד לערפל. חיצי האור ימותו בתוך הערפל כמו המים, ונפלי האישה ימסו בתוך שבלול (שיבולת) מי הלידה. ״יִמָּאֲסוּ כְמוֹ מַיִם יִתְהַלְּכוּ לָמוֹ״ מקביל ל - ״כְּמוֹ שַׁבְּלוּל תֶּמֶס יַהֲלֹךְ״

הפעלים יתהלכו/יהלוך כאן מהדהדים מוות[4]. אנו מוצאות הקבלה חזקה בין הטרגדיה של ההפלה, העובר המתמסמס במי השפיר, לבין הפחד העיקרי של נשות פולחן הזריחה - פן השחר יהיה ערפילי כל כך, עד שלא יהיה לשמש כוח להיוולד וקרני השמש יתמסמסו בתוך טיפות הגשם. בשני הפסוקים - הקללה מכוונת לנולדים ולא ליולדת. השמש לא מצליח ללדת את עצמו ומת בערפל, ועוברי האישה ״הולכים״ כמו שיבולת מי הלידה. האישה ואיילת השחר שבלעדיהן לא היו נוצרים הדימויים הללו - נעדרות מהטקסט.

כמסיח לפי תומו, התלמוד הירושלמי מגלה לנו מסורת של ניחוש מין היילוד על פי צורת מי השפיר (שבלול). אולי מסורת נשית של מיילדות או של יולדות. ב תלמוד הירושלמי במסכת נידה[5] עוסקים החכמים בפרקטיקה נשית עתיקה הקושרת בין צורת השבלול לבין מין היילוד. כאן כנראה נוצר הקשר המילולי בין שבלול במשמעות של שרץ לבין ובין שבלול במשמעות של שיבולת המים. החכמים מתנגדים לכך שבמקרה של הפלה, יודעת האישה את מינו של העובר על פי צורת מי השפיר. כי לפי מינו של העובר קובעים את מספר הימים לאחר הלידה, (או ההפלה של עובר בגיל מתקדם) שבהם היולדת מורחקת מהקהילה[6], הסוגייה מסתיימת באמירה חריפה, מדירה ושרירותית , ללא אסמכתא: ״אינה נאמנת לומר זכר הוא , נקבה היא.״ הפרשן פני משה מסביר לנו שאין לסמוך על נשים בענייני טומאה וטהרה[7].    

אנו רואות כי כן, איך התלמוד מנשל  מהנשים את יתרונותיהן - הלידה, והשליטה על גופן ועל גופי הידע שעליהם שמרו מאות בשנים. אך חמור מכך, נישול האישה מהפרקטיקות הגופניות שלה, מפקיר אותה להחלטת הגברים בדבר מספר ימי הרחקתה. היא יכולה לומר במקרה של הפלה – `ילדתי`, אך לא מה ילדה. לא סומכים עליה, ולא היא שתקבע כמה זמן היא נידה - מורחקת.

רש״י מפרש שבלול גם כחיה אך גם כשיבולת מים. ייתכן שהוא שואב את פירושו מהירושלמי, או אולי גם ממדרש תנחומא המפרש את הפסוק : וַיהֹוָה הִמְטִיר עַל סְדֹם (בראשית יט כד)` בעזרת הפסוק שלנו "כְּמוֹ שַׁבְּלוּל תֶּמֶס יַהֲלֹךְ". לדידו של המדרש , שבלול יכול להיות מערבולת של אש אך גם שיטפון של מים. רשעי סדום ששטפו את העולם ברשע , נשטפים ונשרפים במערבולות של אש ומים, ולא יהיה להם זכר ממש כאותו עובר שמת טרם זמנו[8].      

הדרשנים ב`תנחומא` מבינים היטב את הקללה לרשעים. הם קושרים את פסוקי המים לפסוק האש : ׳בְּטֶרֶם יָבִינוּ סִּירֹתֵיכֶם אָטָד, כְּמוֹ חַי כְּמוֹ חָרוֹן יִשְׂעָרֶנּוּ` המתאר את  האש האוחזת בשיחי סירות האטד בטרם יעלו קוצים או פרי. שיח הסירה ושיח האטד הם עקרים ונוטים להישרף בקלות[9]. האטד מוכר לכל ממשל יותם[10] - שם כל עושות הפרי - התאנה, הגפן והזית מסרבות להפסיק את תנובתן, ואילו האטד העקר הולך למלוך על העצים. גם שם אש יוצאת מהאטד ושורפת את בני שכם הרשעים, והאש היוצאת משכם שורפת את האטד העקר. הדרשנים ב׳תנחומא׳ מתעלמים מההקשר הנשי של השיבולת, ומפירות האטד הנשרפים עוד לפני שהם מבשילים. לדעתנו יש מקום להצביע על הקשר בין פרי העץ הנשרף, ופרי הבטן הנשטף.

הבקשה שהרחם שהרה את הרשעים לא יתן פרי ויסתיים בנפל. מונגדת לברכת הריונו של הצדיק שישא פרי. הצדיק נוכח במלואו כבעל פוריות ותנובה מוצלחות. ואכן, התהילה מסתיימת ביכולתו של הצדיק להניב פרי: ויֹאמַר אָדָם: אַךְ פְּרִי לַצַּדִּיק, אַךְ יֵשׁ אֱלֹהִים שֹׁפְטִים בָּאָרֶץ.

הפסוק אמנם קושר בין הפרי ובין האמת היוצאת לאור, אך מתכוון לפרי גם במובן של פרי בטנו של הגבר. ניתן ללמוד זאת מברכת אלוהים לגבר בספר דברים:

וְהוֹתִרְךָ יְהֹוָה לְטוֹבָה בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ: (דברים כ״ח י״א).

וכמובן - תהילה א׳: החוטר מגזע ישי שהוא כְּעֵץ שָׁתוּל, אינו זקוק לרחם כדי לגדול, רק לפלגי המים עצמם, כדי לתת פריו בעתו:״ וְהָיָה   כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-פַּלְגֵי-מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא-יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ. (תהילים א ג).באיזו קלות הפך הגבר לבעל הפרי והיולדת עצמה - לנידה.

***

בסופו של דבר, כשאנו מתבוננות בתהילה המורכבת והמרובדת הזאת, נמצא שהיא מדמה את דיברי הכזב ומשפט השקר לעקרות, הפלה, ולרחם הנשלט על ידי כוחות זכריים בלבד. האישה מודרת מהתהליכים הנשיים המתוארים בה.

העונש לרשעים מוצמד אפוא לטרגדיה הנשית. מוטמעת כאן התפיסה שאישה שהפילה את עוברה בשיבולת מי השפיר. לומדת שהיא נענשת על ידי אלוהים בגלל מעשיה הרעים. ההוויה הנשית המוטמעת בתהילה זו היא הוויית איום מתמיד לא רק על יתרונותיה ומעמדה של האישה, אלא על צדקתה ויושרה. כל אישה חשופה לטרגדיה הריונית או לטרגדיה של הפלה. לכאבי וסת, או לעקרות זמנית. ביטוי לאיום מתמיד זה נמצא בחוקי הסוטה[11] - העונש על בגידה - בטן צבה וירכיים נפולות, או השכר על צדקתה אם לא נמצאה נואפת - ״היפקדות״ ולידה תקינה, המעוותים את המשמעות של התהליכים הטבעיים הקשים שעוברת כל אישה באשר היא.  

 אל תשחת, פותחת התהילה, ומשחיתה את חוויית הלידה.  מי יתן והאמונות הטפלות בקשר להפלות ולידות יימסו כמו חיצי השמש הנמוגים בשחר ערפילי.

 

  

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן:(בראשית ל׳ ב)

[2] וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ:(בראשית ל כב)

[3] נֵפֶל אֵשֶׁת הוא עובר שלא יראה שמש

[4] כך גם בימינו - בביטויים ״הלך לעולמו״ או בביטוי הסלנגי - ו״הלך הבנאדם״.

[5] רבי חייה בשם רבי יוחנן: אותן נשים שאומרות שבלול זכר או שבלולה נקבה אין אנו סומכים עליהן, רבי יעקב בר זבדי רבי אבהו בשם רבי יוחנן נאמנת אשה לומר ילדתי ולא ילדתי. ואינה נאמנת לומר זכר הוא נקבה היא.(ירושלמי נידה ג)

[6] ויקרא יב, א-ז

[7]    פירוש הפני משה על הירושלמי: `שבלוליה דכר שבלולה נוקבה`. מלשון `כְּמוֹ שַׁבְּלוּל תֶּמֶס יַהֲלֹךְ`, והוא שרץ הגדל בנרתיקו ואומרות הנשים אם השפיר הוא כצורת שבלוליה והוא הזכר שבאותו המין ודאי הולד זכר היה, ואם כמו שבלולה היא נקיבת המין נקבה היתה, ואין אנו סומכים עליהן לענין ימי טוהר וימי טומאה. (אם ילדה בן או בת יש הבדל במספר ימי הטהרה שלה).

[8] וה` המטיר על סדום". זה שאמר הכתוב:" כמו שבלול תמס יהלך" (תהלים נח ט),כמו שהשבולת הזו נשטפת, כן אנשי סדום נשטפו, "תמס יהלך", שהמסה אותם הקדוש ברוך הוא באש, "נפל אשת בל חזו שמש" (שם /תהלים נ"ח ט`/) שלא חזו אנשי סדום, שנאמר השמש יצא על הארץ ... דבר אחר: מהו `כמו שבלול`? כמו שהשבולת הזו של מים שוטפת כל מה שהיא מוצאה, כך תוריכוס (שטפון) שעומד במדינה, כל מה שנמצא עמו נשטף עמו, שנאמר `כמו שבלול`, וכיון שמת אינו רואה עוד שמש, למה שהוא תוריכוס. (תנחומא וירא יז)

 [9] ר׳ בהרחבה על פסוק זה - נגה הראובני - שיח ועץ במורשת ישראל.

[10] שופטים ט

[11] במדבר ה