שיעור בציניות היסטוריוגרפית -  דבה"י א |י"א  מני גל

מאת: מני גל, התמונה ויליאם בלייק. 1783 ת.פרסום: 30/04/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

נחבר את הפסוקים האחרונים של פרק י` עם הפסוקים הפותחים את פרק י"א:

וַיָּמָת שָׁאוּל בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל בַּיהוָה, עַל דְּבַר יְהוָה, אֲשֶׁר לֹא שָׁמָר, וְגַם לִשְׁאוֹל בָּאוֹב לִדְרוֹשׁ, וְלֹא דָרַשׁ בַּיהוָה, וַיְמִיתֵהוּ, וַיַּסֵּב אֶת הַמְּלוּכָה לְדָוִיד בֶּן יִשָׁי. וַיִּקָּבְצוּ כָל יִשְׂרָאֵל אֶל דָּוִיד חֶבְרוֹנָה, לֵאמֹר: הִנֵּה עַצְמְךָ וּבְשָׂרְךָ אֲנָחְנוּ, גַּם תְּמוֹל גַּם שִׁלְשׁוֹם, גַּם בִּהְיוֹת שָׁאוּל מֶלֶךְ, אַתָּה הַמּוֹצִיא וְהַמֵּבִיא אֶת יִשְׂרָאֵל! וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ: אַתָּה תִרְעֶה אֶת עַמִּי, אֶת יִשְׂרָאֵל, וְאַתָּה תִּהְיֶה נָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל! וַיָּבֹאוּ כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַמֶּלֶךְ חֶבְרוֹנָה, וַיִּכְרֹת לָהֶם דָּוִיד בְּרִית בְּחֶבְרוֹן לִפְנֵי יְהוָה, וַיִּמְשְׁחוּ אֶת דָּוִיד לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל, כִּדְבַר יְהוָה בְּיַד שְׁמוּאֵל.

ממש לא צריך לשקר. אפשר להסתפק בדילוג על עובדות שאינן נוחות לנו. מדברי הימים מתקבל הרושם הבא: שאול ושלושת בניו נפלו בקרב על הגלבוע. עם נפילתם באים נציגי כל שבטי ישראל אל דוד, ומבקשים ממנו למלוך עליהם.

מבט על הפרקים המקבילים בשמואל ב` נותן לנו תמונה אחרת לחלוטין. מסתבר שבין לבין התרחשה מלחמה עקובה מדם בין דוד ואנשיו לבין בית המלוכה של שאול. הנה תמצית העובדות, כפי שספר שמואל מספר לנו:

דוד משתלט על המצב, ומפגין בציבור מנהגי אבל על מות שאול ויהונתן.
דוד מתבסס בעיר חברון ומתחיל לטפח שם חצר מלכותית.
מסתבר שיש לשאול בן, שלא נפל בקרב על הגלבוע, הוא אישבעל (או איש-בושת, כדברי המלעיזים על בית שאול). אבנר בן נר, שר צבאו של שאול, ממליך את אישבעל על ישראל.
דוד ואנשיו אינם מכירים במלכות אישבעל. ניטשים קרבות בין שני המחנות.
אבנר, שמחנהו בנחיתות, מציע לדוד שביתת נשק, ומבטיח להעביר אל דוד את תמיכת כל בית ישראל. דוד דורש ומקבל בחזרה את מיכל בת שאול.
אבנר מוזמן למשתה אצל דוד. יואב בן צרויה, אחד מלוחמי דוד ובן אחותו, הורג את אבנר, מבלי שקיבל מידי דוד אישור מפורש למעשה, ודוד אומר: נָקִי אָנֹכִי וּמַמְלַכְתִּי מֵעִם יְהוָה עַד עוֹלָם מִדְּמֵי אַבְנֵר בֶּן נֵר. 
דוד מציג מופע אבל פומבי על מות אבנר, כפי שעשה אחרי מות שאול ובניו. בזאת הוא משיג, לכאורה, אישור מאת העם, שידו לא היתה במעל.
גם איש-בעל נרצח וראשו מובא אל דוד. דוד מצליח לנקות את עצמו גם מהרצח הזה, על ידי הריגת הרוצחים.
וַיָּבֹאוּ כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֶל דָּוִד חֶבְרוֹנָה, וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר: הִנְנוּ עַצְמְךָ וּבְשָׂרְךָ אֲנָחְנוּ...

מסתבר שנפילת שאול ושלושת בניו לא הביאה לקץ מלכות בית שאול; אבל דוד, שספר שמואל יודע לספר לנו, כי הוא רצה מאד להצטרף לצבא פלישתים העולה על הגלבוע, ורק סירוב הפלישתים מנע ממנו זאת, פותח במלחמה מתוחכמת נגד אנשי שאול וצאצאיו. בין הקרב על הגלבוע להתכנסות שבטי ישראל בחברון זינב דוד באנשי שאול באמצעות שליחים, עד שהגיעה השעה, בה הבינו שבטי ישראל, ידו של מי על העליונה. דוד לא רק זוכה במלוכה, אלא גם מצליח לטהר עצמו מהאחריות לחיסול בית שאול. השיטה הצינית, שבה משתמש השליט באנשים, הנאמנים לו, והיוזמים מעשים נפשעים למענו בלי לקבל ממנו אפילו קריצה של הסכמה, ולאחר מכן הוא משליך אותם הצידה – שיטה זו מוכרת עד לימינו אנו. אגב, תביעת דוד לקבל חזרה את מיכל בת שאול, גם היא מכוונת לאותה מטרה – מניעת קיומם של יורשים לשאול, העלולים לקרוא תגר על הלגיטימיות של בית דוד. נישואי דוד עם מיכל לא היו מתחילה אלא מהלך פוליטי, ולו מיכל היתה נותרת אשתו של פלטיאל בן ליש (שהיה, ככל הנראה, איש בנימין), הרי שבניה, לו נולדו, היו אלה בגדר טוענים למלכות. ספר שמואל ממשיך לספר לנו על השלמת מבצע החיסול של צאצאי שאול, ובכל אחד מהם דואג דוד לנקות את עצמו מהחטא.

ספר דברי הימים, נאמן לאג`נדה שלו, אינו משקר לנו. הוא רק מסתיר מאתנו את העובדות שאינן נוחות לו.

מי שעשתה מטעמים מהתובנות ההיסטוריוגרפיות האלה היא יוכי ברנדס, בספרה המרתק `מלכים ג``. אני מקנא במי שעדיין לא קרא את הספר, כי מצפה לו הנאה גדולה.