שיעור באמצעי מנייה - דבה"י א כ"א | מני גל

מאת: מני גל התמונה PIXABAY ת.פרסום: 10/05/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

וַיַּעֲמֹד שָׂטָן עַל יִשְׂרָאֵל, וַיָּסֶת אֶת דָּוִיד לִמְנוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל יוֹאָב וְאֶל שָׂרֵי הָעָם: לְכוּ, סִפְרוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִבְּאֵר שֶׁבַע וְעַד דָּן, וְהָבִיאוּ אֵלַי וְאֵדְעָה אֶת מִסְפָּרָם... וַיֵּרַע בְּעֵינֵי הָאֱלֹהִים עַל הַדָּבָר הַזֶּה, וַיַּךְ אֶת יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל הָאֱלֹהִים: חָטָאתִי מְאֹד, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, וְעַתָּה הַעֲבֶר נָא אֶת עֲווֹן עַבְדְּךָ, כִּי נִסְכַּלְתִּי מְאֹד.

זו אינה הפעם הראשונה שמופיע בתנ"ך איסור אלוהי על מניית בני ישראל. בתורה מובא (בשמות ל יב-יג):

כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לה` בִּפְקֹד אֹתָם, וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם. זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל, מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לה`.

המצווה הראשונה בתורה, העוסקת בעניין מוזר זה, מציעה מלכתחילה את הפתרון, המקובל על ה`: ניתן למנות באמצעות חפץ מתווך. כל איש ייתן לכוהנים מחצית השקל. את מטבעות התרומה מותר למנות, ולא יהיה נגף. גם שאול, שהיה עסוק בהערכת גודל צבאו, נקט בדרך דומה, והוא פקד את בני ישראל בטלאים.

אני קורא לסיפור הזה `סיפור מוזר`, מהסיבות הבאות:

א. מדוע המנייה באמצעות חפץ מתווך, המשיגה בדיוק את אותה המטרה (לדעת את מספר בני העם), אינה נחשבת לחטא? האין בזה התחכמות לא משכנעת?
ב. מה יש בה, במנייה הישירה של בני האדם, שמרתיע את עורכי התנ"ך?
ג. ואם המנייה מתבצעת בפקודת המלך, במה חטאו נתיניו, הנענשים עונש קולקטיבי?

אנסה לענות על שאלות אלה:

המנייה ה`ישירה` מצמידה לכל אדם, העובר את המנייה, תווית של מספר. לדעת עורכי התנ"ך, כנראה, התווית המספרית פוגעת בכבוד האדם, המבוסס על ייחוד חייו של כל אדם.

השימוש בחפץ מתווך הוא, לדעתי, התחכמות, המאפשרת `ללכת עם ולהרגיש בלי` (או להפך...).

הפגיעה בבני ישראל בשל החטא שחטא מַלְכָּם במנייתם היא, לדעתי, חסרת כל הצדקה, והיא ממחישה, כמו בהזדמנויות אחרות במקרא, את השרירותיות של מעשי ה`, ואת היותו אל, השולט, בין השאר, בכוח הפחד ממנו.

חז"ל ניסו להתמודד עם השאלות האלה, והם הציעו, בנוסף לשיטת המנייה באמצעות חפץ מתווך, גם להפעיל מנייה רק כאשר הדבר נעשה למטרה חיובית.

מסתבר, שהפחד מפעולת המנייה של בני-אנוש היה נחלת תרבויות רבות. על פי ג`יימס פרייזר (Folk-lore in the old testament), מדובר באמונה טפלה, מאד נפוצה בעולם, מימי עבר ועד ימינו:

האמונה הטפלה המוזרה הזאת נראית נפוצה בקרב השחורים באפריקה. האנשים עצמם לא אוהבים שיספרו אותם, בגלל שהם מפחדים שספירה תמשוך עליהם את תשומת ליבם של הרוחות הרעים, וכתוצאה מספירה זו כמה מהם ימותו. בקרב הבולונקי או הבנגלה שבקונגו העליון, היליד מחזיק חזק באמונה השוללת ספירת ילדיהם, כאשר הוא מאמין שאם הוא עושה את זה, או אם הוא ינקוט במספר המדויק, הרוחות הרעים ישמעו אותו וכמה מילדיו עלולים למות. לכן, כאשר אתה שואל אותו שאלה פשוטה כמו "כמה ילדים יש לך?" אתה מעורר את הפחד הקשור לאמונות התפלות, והוא יענה: "אני לא יודע". ההתנגדות הטפלה לספור את האנשים נראית די נפוצה באפריקה הצפונית. בקרב האינדיאנים צ`רוקי של אמריקה הצפונית יש כלל לפיו אין לספור או לבדוק בעיון יתר מלונים ודלעות, כאשר הם עדיין צומחים פן יפסיקו לגדול. האינדיאנים אומהה אינם מנסים לזכור את גילם. הם חושבים שרע מסוים יפגע בשנותיהם. אמונות טפלות דומות עדיין קיימות באירופה ואף במדינתנו (אנגליה) היום.

המשכו של הסיפור בפרקנו הוא מוזר לא פחות. אלוהים, באמצעות גד החוזה, מציע לדוד לבחור בעונש:

לֵךְ וְדִבַּרְתָּ אֶל דָּוִיד לֵאמֹר: כֹּה אָמַר יְהוָה: שָׁלוֹשׁ אֲנִי נֹטֶה עָלֶיךָ. בְּחַר לְךָ אַחַת מֵהֵנָּה, וְאֶעֱשֶׂה לָּךְ. וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִיד, וַיֹּאמֶר לוֹ: כֹּה אָמַר יְהוָה: קַבֶּל לָךְ - אִם שָׁלוֹשׁ שָׁנִים רָעָב, וְאִם שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים נִסְפֶּה מִפְּנֵי צָרֶיךָ, וְחֶרֶב אוֹיְבֶךָ לְמַשֶּׂגֶת, וְאִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים חֶרֶב יְהוָה וְדֶבֶר בָּאָרֶץ, וּמַלְאַךְ יְהוָה מַשְׁחִית בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל, וְעַתָּה, רְאֵה, מָה אָשִׁיב אֶת שֹׁלְחִי דָּבָר!

כבר תהינו על העונש הקולקטיבי הבלתי מוצדק. כעת מתברר שאלוהים מציע לדוד תפריט לבחירה – שלושה עונשים קולקטיביים, ולדוד החוטא ניתנת זכות הבחירה. לא מקומם?!

דוד, המקבל בספר דברי הימים ביקורת אוהדת בדרך כלל, מנסה להתמקח עם ה`, ולומר שמי שצריך להיענש זה רק הוא (ובני ביתו).

וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל הָאֱלֹהִים: הֲלֹא אֲנִי אָמַרְתִּי לִמְנוֹת בָּעָם, וַאֲנִי הוּא אֲשֶׁר חָטָאתִי, וְהָרֵעַ הֲרֵעוֹתִי, וְאֵלֶּה הַצֹּאן, מֶה עָשׂוּ? יְהוָה, אֱלֹהַי, תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי, וּבְעַמְּךָ לֹא לְמַגֵּפָה!

האל, שכבר עמד על האיוולת שבמעשי ההרס שלו, מתחיל לפתח הרהורי חרטה בעומדו מעל ירושלים.

דוד מוסיף עוד, ומנסה לשחד את ה` בהוצאת כספים מרובים על רכישת אתר למזבח בגורן ארנן היבוסי. המגפה נעצרת, ודוד זוכה בבונוס מיוחד: במקום האתר הוותיק בגבעון יש לו כעת, תחת שליטתו, בעיר שבחר בעצמו כבירה לכל שבטי ישראל, אתר פולחן חדש, שיהפוך את עיר הבירה לעיר הקודש. Win-win!