כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ - דבה"י א' כ"ב|אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר, התמונה ויקיפדיה נחלת הכלל,Roybb95 ת.פרסום: 13/05/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

למה דוד המלך לא בנה את בית המקדש? מדוע המלאכה הזו הוטלה על בנו, המלך שלמה?

בפרק זה ניתנת תשובה לשאלה זו; תשובה מפתיעה, שאינה מופיעה בשום מקום אחר בתנ"ך; לא בספר שמואל, ולא בדברי הימים א יז, שבו נמסרים לדוד, מפי נתן הנביא, דברי האלוהים על כך שלא הוא יבנה את הבית.

כך נאמר בפרק יז: "לֹא אַתָּה תִּבְנֶה לִּי הַבַּיִת לָשָׁבֶת. כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת, מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתִי אֶת יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה, וָאֶהְיֶה מֵאֹהֶל אֶל אֹהֶל וּמִמִּשְׁכָּן. בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי בְּכָל יִשְׂרָאֵל, הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת אַחַד שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת עַמִּי, לֵאמֹר: לָמָּה לֹא בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים? ... אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן הַנָּוֶה, מִן אַחֲרֵי הַצֹּאן, לִהְיוֹת נָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל. וָאֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר הָלַכְתָּ, וָאַכְרִית אֶת כָּל אוֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ, וְעָשִׂיתִי לְךָ שֵׁם כְּשֵׁם הַגְּדוֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ. וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל, וּנְטַעְתִּיהוּ, וְשָׁכַן תַּחְתָּיו, וְלֹא יִרְגַּז עוֹד, וְלֹא יוֹסִיפוּ בְנֵי עַוְלָה לְבַלֹּתוֹ, כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה. וּלְמִיָּמִים, אֲשֶׁר צִוִּיתִי שֹׁפְטִים עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וְהִכְנַעְתִּי אֶת כָּל אוֹיְבֶיךָ, וָאַגִּד לָךְ, וּבַיִת יִבְנֶה לְּךָ יְהוָה. וְהָיָה כִּי מָלְאוּ יָמֶיךָ לָלֶכֶת עִם אֲבֹתֶיךָ, וַהֲקִימוֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ, אֲשֶׁר יִהְיֶה מִבָּנֶיךָ, וַהֲכִינוֹתִי אֶת מַלְכוּתוֹ. הוּא יִבְנֶה לִּי בָּיִת, וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסְאוֹ עַד עוֹלָם. אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב, וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן, וְחַסְדִּי לֹא אָסִיר מֵעִמּוֹ, כַּאֲשֶׁר הֲסִירוֹתִי מֵאֲשֶׁר הָיָה לְפָנֶיךָ. וְהַעֲמַדְתִּיהוּ בְּבֵיתִי וּבְמַלְכוּתִי עַד הָעוֹלָם, וְכִסְאוֹ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם".

בדברים אלה, שבהם מודיע האלוהים לדוד שלא הוא יבנה את הבית, אלא בנו – יורשו, הוא אינו מנמק זאת. המשתמע מדבריו הוא תיאור של מהלך מודולרי של בניין הממלכה. הבסיס הוא קיומי, פיסי – ניצחון על האויבים, מעמד ביטחוני יציב, הרתעת השכנים, מעמד מדיני בינלאומי איתן, בנייתה של הארץ מבחינה חומרית. זו משימתו של דוד. רק אז יגיע השלב הרוחני, שבניית המקדש מסמלת אותו, וזה יהיה כבר בקדנציה הבאה.

דוד מפתיע, כאשר הוא מצווה על בנו, שלמה, את המשימה הלאומית הגדולה של בניין בית המקדש, בנמקו, בשם האלוהים, את הסיבה לכך שנמנע ממנו לבנות את הבית. יתכן שדוד חש שהוא עדין במלוא אונו, ויש ביכולתו להנהיג את המשימה הלאומית הזאת, ולכן הוא מפרש בעצמו את כוונת האלוהים.

וַיִּקְרָא לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ, וַיְצַוֵּהוּ לִבְנוֹת בַּיִת לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה: בְּנִי! אֲנִי, הָיָה עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהָי. וַיְהִי עָלַי דְּבַר יְהוָה לֵאמֹר: דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ. לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי, כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי. הִנֵּה, בֵן נוֹלָד לָךְ, הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה, וַהֲנִיחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב, כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ, וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו. הוּא יִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי, וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן, וַאֲנִי לוֹ לְאָב, וַהֲכִינוֹתִי כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם.

הפרשנות של דוד מבטאת השקפת עולם של אהבת השלום ושנאת המלחמה ושפיכות דמים. גם כאשר מדובר במלחמה המוצדקת ביותר, מלחמה על הקיום, מלחמת מצווה – גם אם המלחמה היא הכרחית, היא רע הכרחי. וגם רע הכרחי – הוא רע. הניצחון במלחמה אינו מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי להביא לשלום ושלווה, שיפנו את העם למימוש מטרותיו הלאומיות הרוחניות הגדולות. הצלחתו הגדולה של דוד, היא יצירת עוצמה שתאפשר לשלמה לא להילחם, אלא להתמקד ברוח.

דוד אינו מסתיר את תשוקתו לבנות את המקדש. "אֲנִי, הָיָה עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהָי". וכיוון שהדבר נאסר עליו, נטל על עצמו משימה – הכנת התשתית לבניין המקדש. "וַיֹּאמֶר דָּוִיד: שְׁלֹמֹה בְנִי נַעַר וָרָךְ, וְהַבַּיִת לִבְנוֹת לַיהוָה לְהַגְדִּיל לְמַעְלָה לְשֵׁם וּלְתִפְאֶרֶת לְכָל הָאֲרָצוֹת, אָכִינָה נָּא לוֹ. וַיָּכֶן דָּוִיד לָרֹב לִפְנֵי מוֹתוֹ". ואכן, כך נוהג דוד, והוא מעביר לשלמה חפיפה מסודרת, עם מפרט טכני מסודר של החומרים שהוא הכין לבניין המקדש: וְהִנֵּה, בְעָנְיִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית יְהוָה זָהָב כִּכָּרִים מֵאָה אֶלֶף, וְכֶסֶף אֶלֶף אֲלָפִים כִּכָּרִים, וְלַנְּחֹשֶׁת וְלַבַּרְזֶל אֵין מִשְׁקָל, כִּי לָרֹב הָיָה, וְעֵצִים וַאֲבָנִים הֲכִינוֹתִי, וַעֲלֵיהֶם תּוֹסִיף. וְעִמְּךָ לָרֹב עֹשֵׂי מְלָאכָה, חֹצְבִים וְחָרָשֵׁי אֶבֶן וָעֵץ, וְכָל חָכָם בְּכָל מְלָאכָה. לַזָּהָב לַכֶּסֶף וְלַנְּחֹשֶׁת וְלַבַּרְזֶל אֵין מִסְפָּר, קוּם וַעֲשֵׂה וִיהִי יְהוָה עִמָּךְ. וַיְצַו דָּוִיד לְכָל שָׂרֵי יִשְׂרָאֵל לַעְזֹר לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ.

****

השבת קראנו את פרשת "בחוקותי", שניתן לסכם אותה במילים: "יתנו – יקבלו. לא יתנו – לא יקבלו". כלומר זו פרשה של התניה. תאכלו לחם לשובע, אם בחוקותיי תלכו. הפרשה מחולקת לברכה ולקללה, כאשר בידי עם ישראל הבחירה בין הברכה והקללה בהתאם להתנהגותו.

התניה ברוח זו מופיעה גם בפרקנו. אומר דוד לשלמה: "אַךְ יִתֶּן לְךָ יְהוָה שֵׂכֶל וּבִינָה, וִיצַוְּךָ עַל יִשְׂרָאֵל, וְלִשְׁמוֹר אֶת תּוֹרַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. אָז תַּצְלִיחַ: אִם תִּשְׁמוֹר לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה עַל יִשְׂרָאֵל". אִם – אָז. אִם תִּשְׁמוֹר - אָז תַּצְלִיחַ. והוא מברך את שלמה בברכת ה` ליהושע: "חֲזַק וֶאֱמָץ! אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת!"

****

בשיר האחרון ברצף שירי מלחמת השחרור ב"שירי עיר היונה" של אלתרמן, שיר ו` בשירה: "לֵיל תְּמוּרָה", מתאר אלתרמן את החרב היהודית שגברה על אויביה, ככלי לא טבעי בידיים היהודיות, שרק מציאות האין ברירה, חייבה אותנו להשתמש בה, כפי שהיא מחייבת אותנו עד היום. הוא מתאר את אמנות המלחמה כאמנות גויית, שנאלצנו לאמץ. ויש בדברים אלה מן ההדהוד של דברי דוד לשלמה, שמשמעותם היא שנאת החרב, גם כאשר הוא רע הכרחי, ושימוש בו כל עוד יש בכך צורך, ובכל אופן לא כמטרה, אלא רק כאמצעי. זו רוח היהדות.

אִבְחַת חַרְבוֹת גּוֹיִים הִיא אֵם 
לַחֶרֶב הַיְּהוּדִית הַזֹּאת.

כִּי לֹא הָעָם הַזֶה עַמָּהּ
גַּם בְּבוֹאָהּ סַדְנְאוֹתָיו.
גִּיוֹרֶת הִיא אִתּוֹ. אָמָה 
לִבְנַת שִׁנַּיִם מֵחָלָב.
הִיא רוּת נָכְרִית מְאָדָּמָה
אֲשֶׁר עַל סַף לֵילוֹ הַשָׂב.

בְּהִשָּׁלְפָה בְּמוֹ יָדוֹ עַד תֹּם
וּבִהְיוֹתָהּ בַּרְזֶל עָשׂוֹת שׁוֹטֵף
בָּנְתָה הִיא אֶת הַגֶּשֶׁר עַל הַתְּהוֹם
אֲשֶׁר בֵּין דְּמֵי נִרְדָּף לִדְמֵי רוֹדֵף.

החרב של היהודים היא אמנות גויית. גם כאשר העם היהודי נאלץ לרכוש אותה, היא עדין זרה. היא גיורת. את הגיורת הנכרית הזאת הוא מדמה לרות המואביה, שדוד הוא נינה. חרבו של דוד מְאָדָּמָה מדם. חרבו זו היא חרבו של צה"ל, שהפך את העם היהודי מנרדף, בימי השואה, למנצח כעבור שלוש שנים.

האין ברירה הזה קיים גם בימינו. כאשר איראן מנסה להתבסס בסוריה, על גבול ישראל, כדי לתקוף אותה, אנו נאלצים להשתמש בחרב כדי לסכל מזימה מלחמתית זו. זהו שימוש בחרב למטרת שלום, כדי לאפשר לנו את הביטחון והשלום להמשיך וליצור כאן חברה ותרבות.

****

במפרט הטכני של החומרים לבניין המקדש שאגר דוד, והוא מתארו לשלמה בחפיפה ביניהם, הוא מציין: "וְלַנְּחֹשֶׁת וְלַבַּרְזֶל אֵין מִשְׁקָל", כלומר כמות אינסופית, כמה שרק נרצה.

איפה הנחושת והברזל האלה? דוד בן גוריון מסביר – בנגב. במסה "דרומה", שכתב ב-1956, הוא מציג את הנגב כערש אומתנו, ומתאר את הופעותיו הרבים במקרא. בין השאר הוא כותב, ש"בנגב נמצאו בימים הקדומים המכרות הראשונים אשר הגדילו סחר הארץ בימי מלכי יהודה הראשונים". הוא מתאר זאת בפסוקים מדברים, מזכריה, ממלכים ומהפסוק הזה בפרק שלנו.

הוא מסיים את המסה במלים ההולמות כל כך את המסר של הפרק. כמו דוד המלך, גם ידי דוד בן גוריון מלאו דמים רבים, במלחמת האין ברירה על תקומת ישראל. וכמו בדברי דוד לשלמה, כך כותב דוד בן גוריון: "לפני שמונה שנים נפתח פרק חדש בתולדות העם המופלא הזה. הקוממיות היהודית המחודשת העמידה את העם היהודי פנים אל פנים מול גורלו – בלי כל חציצה. מיד עם הכרזת עצמאותה, הוטל על המדינה הצעירה לעמוד בפני התקפת חמש שכנותיה והיא יכלה להן. ואין קיום לישראל – בלי חיל וכוח, כל עוד המין האנושי מחולק לגושים יריבים וגוי אל גוי ישא חרב. אולם האמת העמוקה של עליונות הרוח, אשר עֵדהּ המובהק היא ההיסטוריה הארוכה ורבת הניסיונות של העם היהודי – קיימת ועומדת, ועל אמת זו מושתתת אמונת העם היהודי בעתידו. והמבחן העליון של ישראל בדורנו, הוא לא במאבקו עם כוחות עוינים מבחוץ, אלא בהשתלטותו בכוח המדע והחלוציות על שממת ארצו במרחבי הדרום והנגב". ואני מוסיף על דבריו – גם במרחבי הצפון, הגליל והגולן. ופעולת "בית הקלפים" שהכתה קשות את התשתית האיראני העוינת, לא הייתה מטרה, אלא אמצעי, לאפשר לנו להמשיך ולפתח את המפעל הציוני.