סידור העבודה הכוהני - דבה"י א כ"ד | מני גל

מאת: מני גל, עיבוד תמונה וציור יונה ארזי ת.פרסום: 15/05/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

 הכוהנים הם נושאי התפקידים היותר חשובים בעבודות המשכן והמקדש. הכוהנים הם צאצאי אהרן. לאהרן היו ארבעה בנים. שנים מהם, נדב ואביהוא, נספו באסון חנוכת המשכן שבמדבר. השנים הנותרים, אלעזר ואיתמר, הם אבות משפחות הכהונה. על פי חלק מהמקורות, משפחות איתמר גם הן נמחקו מרשימת משמרות הכוהנים בתקופת השופטים (בני עלי, הכוהנים `בני הבליעל`, היו שייכים לענף זה), כך שלמעשה רק הענף של צאצאי אלעזר המשיך את משמרות הכהונה. עם שבי ציון שבו לארץ ישראל רק ארבע מהמשפחות המקוריות, ועל כן נוצרה, ככל הנראה, חלוקה חדשה של משמרות לעבודת הבית השני.

מה היו המשמרות? לא כל הכוהנים שימשו במשכן ובמקדש בעת ובעונה אחת, והם חולקו למשמרות על פי משפחותיהם. המשמרות היו בנות שבוע ימים. רק בשלושה הרגלים, כשהעבודה במקדש היתה רבה, עלו כל משמרות הכהונה לעבוד בו. על פי חז"ל, חילק משה את הכוהנים לשמונה משמרות, שמואל הכפיל את מספר המשמרות לשש-עשרה, ואילו דוד, כנאמר בפרקנו, הגדיל לעשרים וארבע משמרות, ומספר זה נשמר עד לסוף תקופת בית שני. עשרים וארבע משמרות הכוהנים שרתו במקדש בערך פעמיים בשנה, במשך ארבעים ושמונה שבועות. מה קרה בארבעה השבועות הנותרים עד לסוף השנה – לא ברור. אפשרות אחת – מחזור נוסף של 24 משמרות החל מיד. לעומת זאת, יש שסברו כי משמרת יהויריב היתה המשמרת שהתחילה את המחזור בשבת הראשונה של חודש ניסן, הראשון לחודשי השנה, מה שמחזיר אותנו לשאלה בדבר ארבעה השבועות העודפים.

בקומראן נמצאו מגילות מִשְׁמָרוֹת, המונות את מחזורי השירות של הכוהנים במשך מאות שנים. במהלך שש השנים שבין שמיטה לשמיטה כל אחת מ-24 משמרות הכוהנים שירתה 13 פעמים במשך שבעה ימים, ושמרה רישום כתוב של מועד השירות לפי סדר מחזור המשמרות.

שלושה פרטים מעניינים באשר לחלוקה למשמרות הכהונה מופיעים בפרקנו: את סדר המשמרות קבע דוד בהגרלה, מהסיבה שחשיבותן של המשפחות היתה שווה. את רשימת המשמרות ואת סדרן העלה על הכתב סופר מן הלוויים עבור המלך, מה שמחזק את הרושם של מעורבות המלך בסדרי עבודת המשכן. שינוי נוסף ערך דוד בחלוקה שנהגה במשכן עד ימיו, והיא ההענקה של שש עשרה משמרות לבית אלעזר ושמונה לבית איתמר, בהתאמה לגודלם השונה של שני ענפים משפחתיים אלה.

מההיסטוריה של תקופה מאוחרת יותר, אחרי חורבן בית שני, ידוע לנו כי הכוהנים לא יכלו להמשיך להתגורר בירושלים החרבה, וכי לא היתה להם תעסוקה שם. הם נדדו אל הגליל, וכל משמרת התמקמה בכפר אחר שם. רוב המקומות האלה מזוהים עד היום.

נזכיר עוד פרט חשוב: ריבוי משפחות הכוהנים, שהביא להגדלת מספר המשמרות שלהם, חייב את המערכת כולה לפרנס את המספר הגדל והולך של הכוהנים. נכון, גם היקף האוכלוסיה הכללית גדל במקביל, אך אין לדעת אם בקצב דומה לזה של האוכלוסיה הפריבילגית של הכוהנים. חורבן המקדש השני חייב, ככל הנראה, את הכוהנים למצוא מקורות פרנסה נוספים.