הגראנד פינאלה של דוד המלך - דבה"י א כ"ט | מני גל

מאת: מני גל, King David, by Julia Margaret Cameron. Depicts Sir Henry Taylor, 1866s.נחלת הכלל ת.פרסום: 22/05/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

כיצד סוגרים את סיפור חייו המסובך והבעייתי של דוד המלך, אם לא בפינאלה ענק, שאפילו שרת התרבות שלנו היתה מסירה בפניו את הכובע? האווירה חגיגית, המעמד ציבורי, רב משתתפים, והמסרים החבויים בו מכוונים למטרה העיקרית של ספר דברי הימים – להשאיר לדורות הבאים זיכרון חיובי ונערץ של דוד, להאדיר את כבודו של בית דוד, ולהעניק לו את הלגיטימציה של בית מלכות העומד למלוך לעד בחסד האל.

וַיֹּאמֶר דָּוִיד הַמֶּלֶךְ לְכָל הַקָּהָל: שְׁלֹמֹה בְנִי, אֶחָד בָּחַר בּוֹ אֱלֹהִים, נַעַר וָרָךְ, וְהַמְּלָאכָה גְדוֹלָה, כִּי לֹא לְאָדָם הַבִּירָה, כִּי לַיהוָה אֱלֹהִים.

דוד בוחר לתקוף ישירות את הנקודה הבעייתית, של היות היורש נער צעיר לימים, והוא מכריז כי שלמה הוא הנבחר ע"י אלוהים, וכי, למעשה, גם אדם בוגר יחיד אינו יכול להתמודד בקלות עם משימת בניין המקדש. הדבר יעלה יפה לבסוף, כי ה` חפץ בכך, והוא יסייע בידי שלמה.

וּכְכָל כֹּחִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית אֱלֹהַי הַזָּהָב לַזָּהָב, וְהַכֶּסֶף לַכֶּסֶף, וְהַנְּחֹשֶׁת לַנְּחֹשֶׁת, הַבַּרְזֶל לַבַּרְזֶל, וְהָעֵצִים לָעֵצִים, אַבְנֵי שֹׁהַם וּמִלּוּאִים, אַבְנֵי פוּךְ וְרִקְמָה, וְכֹל אֶבֶן יְקָרָה וְאַבְנֵי שַׁיִשׁ לָרֹב.

דוד אינו מוותר על הקרדיט המגיע לו כיוזם, כמתכנן, וכמבצע כל ההכנות לבניין המקדש. הוא חפץ להישאר בזיכרון העם כמייסד הממלכה המפוארת, העשירה והחזקה הזאת. הוא מציין במפורט את כל החומרים יקרי הערך, שהצליח להשיג עבור בניין המקדש.

... וּמִי מִתְנַדֵּב לְמַלֹּאות יָדוֹ הַיּוֹם לַיהוָה? וַיִּתְנַדְּבוּ שָׂרֵי הָאָבוֹת וְשָׂרֵי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת וּלְשָׂרֵי מְלֶאכֶת הַמֶּלֶךְ.

את מחויבות העם ואת נאמנותו לשלמה היורש מגייס דוד באמצעות מבצע התרמה בהתנדבות, שבו מעניק העם משלו לבניין המקדש – עוד בחייו של דוד.

וַיִּשְׂמְחוּ הָעָם עַל הִתְנַדְּבָם, כִּי בְּלֵב שָׁלֵם הִתְנַדְּבוּ לַיהוָה, וְגַם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ שָׂמַח שִׂמְחָה גְדוֹלָה.

עוד נחזור לשאלת ההתנדבות, כאשר כבר בימי שלמה החל בית המלוכה לגייס עובדים בכפייה מקרב בני ישראל עבור מבצעי הבנייה הגדולים.

וַיֹּאמֶר דָּוִיד: בָּרוּךְ אַתָּה, יְהוָה, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אָבִינוּ מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם. לְךָ יְהוָה הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד, כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, לְךָ, יְהוָה, הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ, וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ, וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל, וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה, וּבְיָדְךָ לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכֹּל. וְעַתָּה, אֱלֹהֵינוּ, מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ, וּמְהַלְלִים לְשֵׁם תִּפְאַרְתֶּךָ, וְכִי מִי אֲנִי, וּמִי עַמִּי, כִּי נַעְצֹר כֹּחַ לְהִתְנַדֵּב כָּזֹאת? כִּי מִמְּךָ הַכֹּל, וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ, כִּי גֵרִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ, וְתוֹשָׁבִים כְּכָל אֲבֹתֵינוּ, כַּצֵּל יָמֵינוּ עַל הָאָרֶץ, וְאֵין מִקְוֶה.

דווקא בעת ההיא, כאשר הממלכה גדולה וחזקה, מדגיש דוד בברכתו לה`, כי כל הפאר וההדר האלה הם תחת חסותו של האל. אמירה זו, יש בה גם הקטנה וביטוי צניעות של האדם כלפי האל, אך בעת ובעונה אחת יש בה כדי לפאר ולרומם את בית המלכות, השולט בחסד האל. ככל שמצטנע המלך יותר, והוא מצהיר על מודעותו להיות האדם כצל עובר וכגר בארצו של אלוהים, כך מתחזקת תדמיתו כמי שהאלוהים איתו תמיד.

וְלִשְׁלֹמֹה בְנִי תֵּן לֵבָב שָׁלֵם לִשְׁמוֹר מִצְוֹתֶיךָ, עֵדְוֹתֶיךָ וְחֻקֶּיךָ, וְלַעֲשׂוֹת הַכֹּל, וְלִבְנוֹת הַבִּירָה אֲשֶׁר הֲכִינוֹתִי.

דוד אינו מבקש מהאלוהים שישפיע על שלמה רוב שפע. בקשתו מעודנת ומחוכמת יותר – שהאל יעניק לשלמה אמונה שלמה באל ובמצוותיו. כל השפע יגיע בעקבות התנהגותו הדתית של שלמה. ספרי שמואל ומלכים דווקא מפרטים את המשגים המוסריים והדתיים של האב ושל בנו. נו, טוב... מציאות לחוד ונרטיב לחוד.

וַיִּזְבְּחוּ לַיהוָה זְבָחִים, וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת לַיהוָה לְמָחֳרַת הַיּוֹם הַהוּא - פָּרִים אֶלֶף, אֵילִים אֶלֶף, כְּבָשִׂים אֶלֶף, וְנִסְכֵּיהֶם, וּזְבָחִים לָרֹב לְכָל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ לִפְנֵי יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא בְּשִׂמְחָה גְדוֹלָה, וַיַּמְלִיכוּ שֵׁנִית לִשְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד, וַיִּמְשְׁחוּ לַיהוָה לְנָגִיד, וּלְצָדוֹק לְכֹהֵן.

זהו יום משיחת שלמה למלך על ישראל, על פי גרסת דברי הימים. פירוט הזבחים והקרבנות של אותו מעמד מאפיל על כל מה שהצליחה מירי רגב להוציא על חגיגות 70 למדינת ישראל.

וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא יְהוָה לְמֶלֶךְ תַּחַת דָּוִיד אָבִיו, וַיַּצְלַח, וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו כָּל יִשְׂרָאֵל, וְכָל הַשָּׂרִים וְהַגִּבֹּרִים, וְגַם כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ דָּוִיד, נָתְנוּ יָד תַּחַת שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ. וַיְגַדֵּל יְהוָה אֶת שְׁלֹמֹה לְמַעְלָה, לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל, וַיִּתֵּן עָלָיו הוֹד מַלְכוּת, אֲשֶׁר לֹא הָיָה עַל כָּל מֶלֶךְ לְפָנָיו עַל יִשְׂרָאֵל.

דבר לא נאמר על היות דוד זקן וחלש באותה עת. דוד יוזם את חילופי השלטון, ומפגין, על פי גרסה זאת, סמכות ומעורבות כמו בימיו הטובים. שוב מודגש כי כל ישראל נשמעת לשלמה, כלומר מכירה במלכותו. לא יעבור דור אחד, ונאמנות זו תתפורר. מלכות שלמה מתקבלת באותו מעמד ללא ערעור גם על ידי השרים והגיבורים. אין אופוזיציה, כמו שספר מלכים תיאר. האיזכור של בני דוד, שכולם נותנים יד תחת שלמה, גם הוא מעניין. לפחות שני טוענים לכתר כבר רעו באותה עת בשדות הציד הנצחיים, ואדוניהו כבר מסומן כמועמד הבא לעלות לשמיים. אותה השלמה עם מלכות שלמה הושגה, ככל הנראה, גם בזכות חיסול אדוניהו, חיסול שרמז לשאר בני המלך מה יהיה גורלם, אם ינסו לערער על מלכות שלמה.

ומה אנו יודעים על מלכות שלמה? התנ"ך, כולל ספר מלכים, מתאר אותה ממש כמו הפסוק הסוגר את הפסקה לעיל – כגדולה ומפוארת יותר מכל שהיה לפני ומכל שיהיה אחרי.

וַיָּמָת (דוד) בְּשֵׂיבָה טוֹבָה שְׂבַע יָמִים, עֹשֶׁר וְכָבוֹד, וַיִּמְלֹךְ שְׁלֹמֹה בְנוֹ תַּחְתָּיו:

וכדי לסגור את סיפור דוד כך, שיותיר זיכרון חיובי ככל האפשר, אומר לנו ספר דברי הימים, כי המלך מת בשיבה טובה, שבע ימים, עושר וכבוד. ספר מלכים סבור אחרת.