נווה, צניעות ופאר והדר - דבה"י א' כ"ט | עופר בורין

מאת: עופר בורין התמונה © Can Stock Photo / kryzhov ת.פרסום: 23/05/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

הפרק האחרון בדברי הימים א` הוא גם הפרק בו אנחנו נפרדים מדויד המלך.
דויד מעביר את שרביט המלוכה לבנו שלמה בטכס שבו משולבים שלושה מרכיבים המעידים על אופיו ותחכומו של דויד המלך:
- הוא מבטא צניעות וענווה גדולים מול האל.
- הוא הופך את האל למקור הכוח שלו ושל שלמה בנו שיבוא אחריו. 
- הוא מתאר את כל ההכנות שהוא הכין עבור בית האלוהים המבטאות עושר, פאר ורהב.

ראשית – שלמה הוא הבחירה של אלוהים קובע דויד:
א) וַיֹּאמֶר דָּוִיד הַמֶּלֶךְ לְכָל-הַקָּהָל, שְׁלֹמֹה בְנִי אֶחָד בָּחַר-בּוֹ אֱלֹהִים נַעַר וָרָךְ; וְהַמְּלָאכָה גְדוֹלָה--כִּי לֹא לְאָדָם הַבִּירָה, כִּי לַיהוָה אֱלֹהִים

מאחר ושלמה רך בשנים, אני דויד דאגתי לכל מה שנדרש לטובת המלאכה החשובה הצפויה לשלמה – בניית בית האלוהים.
זהב, כסף, נחושת, עצים, אבני שוהם, אבני פוך, רקמות, כל האבנים היקרות ואבני השיש לרוב – תיאור שכולו מעיד על סגידה לעושר, כאילו זה עניינו של אלוהים (שאגב מוזכר כאן כ"אלוהי" – האלוהים של דויד:
ב) וּכְכָל-כֹּחִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית-אֱלֹהַי, הַזָּהָב לַזָּהָב וְהַכֶּסֶף לַכֶּסֶף וְהַנְּחֹשֶׁת לַנְּחֹשֶׁת הַבַּרְזֶל לַבַּרְזֶל, וְהָעֵצִים, לָעֵצִים; אַבְנֵי-שֹׁהַם וּמִלּוּאִים אַבְנֵי-פוּךְ וְרִקְמָה, וְכֹל אֶבֶן יְקָרָה וְאַבְנֵי-שַׁיִשׁ—לָרֹב
ג) וְעוֹד, בִּרְצוֹתִי בְּבֵית אֱלֹהַי, יֶשׁ-לִי סְגֻלָּה, זָהָב וָכָסֶף: נָתַתִּי לְבֵית-אֱלֹהַי לְמַעְלָה, מִכָּל-הֲכִינוֹתִי לְבֵית הַקֹּדֶשׁ
ד) שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים כִּכְּרֵי זָהָב, מִזְּהַב אוֹפִיר; וְשִׁבְעַת אֲלָפִים כִּכַּר-כֶּסֶף מְזֻקָּק, לָטוּחַ קִירוֹת הַבָּתִּים
ה) לַזָּהָב לַזָּהָב וְלַכֶּסֶף לַכֶּסֶף, וּלְכָל-מְלָאכָה בְּיַד חָרָשִׁים; וּמִי מִתְנַדֵּב, לְמַלֹּאות יָדוֹ הַיּוֹם לַיהוָה
ו) וַיִּתְנַדְּבוּ שָׂרֵי הָאָבוֹת וְשָׂרֵי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, וְשָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת, וּלְשָׂרֵי, מְלֶאכֶת הַמֶּלֶךְ
ז) וַיִּתְּנוּ לַעֲבוֹדַת בֵּית-הָאֱלֹהִים, זָהָב כִּכָּרִים חֲמֵשֶׁת-אֲלָפִים וַאֲדַרְכֹנִים רִבּוֹ, וְכֶסֶף כִּכָּרִים עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים, וּנְחֹשֶׁת רִבּוֹ וּשְׁמוֹנַת אֲלָפִים כִּכָּרִים; וּבַרְזֶל, מֵאָה-אֶלֶף כִּכָּרִים
ח) וְהַנִּמְצָא אִתּוֹ אֲבָנִים, נָתְנוּ לְאוֹצַר בֵּית-יְהוָה--עַל יַד-יְחִיאֵל, הַגֵּרְשֻׁנִּי

זהב, כסף, ואינסוף עושר שגם נתרם בהתנדבות על ידי כול העם. ממש אידיליה שבסופה גם כולם מאוד מאוד שמחים:
ט) וַיִּשְׂמְחוּ הָעָם, עַל-הִתְנַדְּבָם, כִּי בְּלֵב שָׁלֵם, הִתְנַדְּבוּ לַיהוָה; וְגַם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ, שָׂמַח שִׂמְחָה גְדוֹלָה. {פ}

האמת היא שאיני מאמין לאף מילה הכתובה כאן.
אבל שלמה האמין. וכידוע בנה בתי פאר עצומים בירושלים לו ולאלוהים ולנשותיו ולעבדיו.
כל כך היה טוב שבסופו של דבר אמר בנו רחבעם: "אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים". ככה מייצרים עושר על ידי "התנדבות" ו"שמחה".

ועכשיו, זה הזמן לקחת את כל העושר הזה ולתת אותו לאלוהים, בצניעות "דוידית: טיפוסית:
י) וַיְבָרֶךְ דָּוִיד אֶת-יְהוָה, לְעֵינֵי כָּל-הַקָּהָל; וַיֹּאמֶר דָּוִיד, בָּרוּךְ אַתָּה יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָבִינוּ, מֵעוֹלָם, וְעַד-עוֹלָם
יא) לְךָ יְהוָה הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת, וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד, כִּי-כֹל, בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ: לְךָ יְהוָה הַמַּמְלָכָה, וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ
יב) וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד, מִלְּפָנֶיךָ, וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל, וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה; וּבְיָדְךָ, לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכֹּל

ודויד ממשיך ומעניק לאלוהים ברכות ותשבוחות וכבוד ופאר ועושר והדר.
בכלל, אומר דויד, את כל העושר הזה אנחנו עושים כדי להחזיר לך את מה שאתה אלוהים הענקת לנו:
כִּי-מִמְּךָ הַכֹּל, וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ

פסוק מדהים שבו דויד בעצם מסביר שכל מה שהוא עושה הוא לקחת את מה שקיבל מאלוהים ומחזיר אותו בחזרה לאלוהים.
אבל אלוהים לא ביקש אף פעם שיבנו לו בית מפואר.
דויד סוגר גם את הפינה הזו וטוען שאלוהים בוחן לב האדם. ולכן, מאחר וכל העושר והכבוד האלה באים מליבו של דויד, הרי ברור שזה רצון האל:
יז) וְיָדַעְתִּי אֱלֹהַי--כִּי אַתָּה בֹּחֵן לֵבָב, וּמֵישָׁרִים תִּרְצֶה; אֲנִי, בְּיֹשֶׁר לְבָבִי הִתְנַדַּבְתִּי כָל-אֵלֶּה, וְעַתָּה עַמְּךָ הַנִּמְצְאוּ-פֹה, רָאִיתִי בְשִׂמְחָה לְהִתְנַדֶּב-לָךְ

ולבסוף – חגיגת זבחים מטורפת:
כ) וַיֹּאמֶר דָּוִיד לְכָל-הַקָּהָל, בָּרְכוּ-נָא אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם; וַיְבָרְכוּ כָל-הַקָּהָל, לַיהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיהֶם, וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַיהוָה, וְלַמֶּלֶךְ
כא) וַיִּזְבְּחוּ לַיהוָה זְבָחִים וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת לַיהוָה, לְמָחֳרַת הַיּוֹם הַהוּא--פָּרִים אֶלֶף אֵלִים אֶלֶף כְּבָשִׂים אֶלֶף, וְנִסְכֵּיהֶם; וּזְבָחִים לָרֹב, לְכָל-יִשְׂרָאֵל
כב) וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ לִפְנֵי יְהוָה, בַּיּוֹם הַהוּא--בְּשִׂמְחָה גְדוֹלָה; וַיַּמְלִיכוּ שֵׁנִית לִשְׁלֹמֹה בֶן-דָּוִיד, וַיִּמְשְׁחוּ לַיהוָה לְנָגִיד וּלְצָדוֹק לְכֹהֵן

דויד חי שבעים שנה.
לכבוד שבעים שנות עצמאות מדינת ישראל, הקצתה הממשלה מליונים רבים לחגיגות שאת חלקן כבר ראינו.
קוו ישיר מחבר בעיני בין חגיגות 70 שנה למדינה לחגיגות סיום מלכותו של דויד.
קוו של חוסר הבנה מה באמת חשוב, קוו של רהב ושחצנות, קוו של לכאורה הרכנת ראש בפני כוח עליון אבל בעצם רתימתו למופע שסופו חורבן.

כולי תקווה שאני טועה.