ברית מלח מה היא?  דבה"י ב פרק י"ג  מני גל

מאת: מני גל התמונה PIXABAY ת.פרסום: 11/06/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

וַיָּקָם אֲבִיָּה מֵעַל לְהַר צְמָרַיִם אֲשֶׁר בְּהַר אֶפְרָיִם, וַיֹּאמֶר: שְׁמָעוּנִי, יָרָבְעָם וְכָל יִשְׂרָאֵל! הֲלֹא לָכֶם לָדַעַת, כִּי יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נָתַן מַמְלָכָה לְדָוִיד עַל יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם, לוֹ וּלְבָנָיו, בְּרִית מֶלַח.

אביה מלך יהודה יוצא למלחמה נגד ירבעם מלך ישראל. בכוחות נחותים, ארבע מאות אלף מול שמונה מאות אלף, אך מצויד באמונה עמוקה בתמיכתו של אלוהים, הוא עומד להילחם את קרב חייו; אך לפני כן הוא נושא נאום מעל אחד מראשי ההרים בארץ אפרים, והנאום מיועד לצבא האויב. אביה מדבר על הלגיטימיות של שלטון שושלת בית דוד, לגיטימיות המתקבלת מתמיכת האל בו ובמשפחתו. לטענתו, טענה המושמעת שוב ושוב בספר דברי הימים, אלוהים הבטיח לבית דוד מלוכה נצחית על עם ישראל כולו. מחויבות זו של האל לשושלת בית דוד מוכתרת בתואר `ברית מלח`. ביטוי זה מופיע שלוש פעמים בתנ"ך. שתי הראשונות קושרות את הביטוי לנושא הקרבנות:

כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה`, נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם, בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי ה`, לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ (במ` יח: יט).

וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ, עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח (ויק` ב: יג).

כאן, בדברי הימים, מופיע ביטוי זה ללא הקשר לנושא הקרבנות, ובכל זאת, יש משהו מן המשותף בשלושה מופעים אלה של הביטוי `ברית מלח`.

- ר` שמעון אומר: נאמר כאן `ברית מלח עולם הוא`, ונאמר להלן `ברית כהונת עולם`, כשם שאי אפשר לקרבנות בלא כהונה, כך אי אפשר לקרבנות בלא מלח!" (מנחות כ`).

המלח הוא מרכיב הכרחי לפולחן הקרבנות. ברית המלח היא `חוק עולם` בין האל למעמד הכהונה. המלח מייצג את המחויבות ההדדית של האל וכוהניו, ואצל אביה, מלך יהודה, מתרחבת משמעות הביטוי למחויבות האל לשושלת בית דוד.

סמליות המלח מודגשת גם בספר החינוך (מצוה קיט):

- "כי כל דבר מבלי מלח לא יערב לאיש, לא טעמו, ולא אף ריחו.

- "ומלבד זה יש במלח ענין אחר הרומז, כי המלח מקיים (משמר) כל דבר ומציל על ההפסד והריקבון, וכן במעשה הקרבן יינצל האדם מן ההפסד, ותישמר נפשו ותישאר קיימת לעד."

הכרחיות השימוש המתמיד במלח נובעת מהטעם שהוא מעניק לכל המאכלים, ומיכולתו לסייע בשימור מאכלים מפני ריקבון.

יש הרואים סמליות אחרת במלח. המלח אינו רק משמר מזון ומעניק לו טעם; מלח בכמויות מופרזות הופך הכל לשממה, ומכאן, ככל הנראה, הביטוי `ויזרענה מלח`, המתייחס להחרבת ערי אויב בדרך, שלא ניתן יהיה לשוב ולבנותן. על פי פירוש זה, `ברית מלח` טומנת בחובה גם את הטעם וגם את שימור המחויבות לנצח, ומאידך – הפרת הברית עלולה להביא בעקבותיה חורבן כללי, כישוב שהוחרב ונזרע מלח.

במנהגי עמים שונים מוכר `לחם ומלח`, הן כביטוי לקבלת פנים ידידותית, והן ככריתת ברית. בתרבות הערבית, מי שאכל לחם ומלח אצל חברו נחשב כבעל חוב מוסרי והכרת תודה כלפיו.

על ערכו של המלח בימי קדם כבר נכתבו דברים רבים. המלח היה יקר המציאות (לא כולנו מחיים בבקעת ים המלח...), ואנשים ידעו להעריך מה הוא מעניק לחייהם. אגדות עם שונות מספרות על בת המלך, שנשאלה על ידי אביה כמה היא אוהבת אותו, וענתה לו בחכמה: `אני אוהבת אותך כמו מלח!`. המלך, שלא היה חכם כבתו, גירש אותה מעל פניו, ורק לאחר שלמד על בשרו את טעותו, השיב את בתו אליו והכיר בחכמתה.

כשאביה אומר לתושבי ממלכת ישראל `כִּי יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נָתַן מַמְלָכָה לְדָוִיד עַל יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם, לוֹ וּלְבָנָיו, בְּרִית מֶלַח`, הוא אומר להם, למעשה, כי האל מחויב לשושלת בית דוד מחויבות עמוקה ונצחית, וכי ברית כרותה בין האל לעמו. תוצאות המלחמה בין ממלכות יהודה וישראל תושפענה, כך סבור אביה, מתמיכת האל במחנה הלגיטימי.

וכך, אכן, מסתיים לו הקרב הזה. למרות נחיתותו המספרית של צבא ממלכת יהודה, הוא מנצח את צבא ממלכת ישראל. מי קבע את גורל הקרב – נאמר בפרק בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים:

וַיְהִי בְּהָרִיעַ אִישׁ יְהוּדָה, וְהָאֱלֹהִים נָגַף אֶת יָרָבְעָם וְכָל יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אֲבִיָּה וִיהוּדָה.

בפרק חסר פרט היסטורי מעניין וחשוב מאד: מה גרם למלחמה הזאת, ומי יזם אותה. את מלחמת האזרחים הזאת מנע אלוהים בימי רחבעם, בשולחו אליו את שמעיהו הנביא, המזכיר לו, לרחבעם כי מדובר באחיו, בני ישראל. מדוע לא מתרחש הדבר בשנית בימי אביה, בנו של רחבעם?

די ברור, כי ספר דברי הימים רחוק מלהיות ספר היסטוריה אמין מבחינה עובדתית. אני סבור, כי גם מספרי הלוחמים משני הצדדים נראים מוגזמים מאד, לא כל שכן מספרי החללים של המחנה הישראלי – חצי מיליון! בסיימנו את קריאת הפרק, אנו נותרים עם שני רשמים – הראשון הוא רושם המלחמה הראשונה שבין הממלכות האחיות, יהודה וישראל. השני הוא נאומו של אביה, מלך יהודה, המנסח בבהירות את מה שחושב בית דוד על עצמו, כשליט הלגיטימי היחיד של כל עם ישראל.