כִּי אֹהֵב אֲדָמָה הָיָה  דבה"י ב כ"ו | מני גל

מאת: מני גל ; Copyright: <a href='https://www.123rf.com/profile_rostislavv'>rostislavv / 123RF Stock Photo</a> ת.פרסום: 27/06/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

את הפרק הזה אקדיש לזכרו הברוך של עזריה אלון, איש בית השיטה ואוהב האדמה, ששמו משמר את זכרו של המלך עוזיה - עזריה. את תשומת לבכם אנסה להפנות לפכים קטנים, אך מעניינים ומעוררי מחשבה בפרק.

וַיִּקְחוּ כָּל עַם יְהוּדָה אֶת עֻזִּיָּהוּ, וְהוּא בֶּן שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וַיַּמְלִיכוּ אֹתוֹ תַּחַת אָבִיו אֲמַצְיָהוּ.

כמו אמציה, שעלה למלוכה אחרי ההתנקשות בחיי אביו יואש, גם עוזיה נעשה מלך לאחר רצח אביו אמציה. נשים לב לניסוח הדברים: מי שממליך את עוזיה הוא `כל עם יהודה`. לעומת המתואר בספרי מלכים אודות הפיכות החצר בממלכת ישראל, כאן מנסה סופר דברי הימים לחזק את הלגיטימציה של מלכי יהודה, ולומר שהם עלו לשלטון בהסכמת או בתמיכת העם.

וְשֵׁם אִמּוֹ יְכָלְיָה מִן יְרוּשָׁלִָם.

ספר דברי הימים מקפיד לציין את שמות אמותיהן של המלכים, אולי מאותה סיבה – כדי לומר לנו שמלכים אלה היו באמת בניהם של המלכים שקדמו להם. שם האם אמור להיות מוכר לקוראים כאחת מנשות המלך הקודם.

וַיֵּצֵא וַיִּלָּחֶם בַּפְּלִשְׁתִּים, וַיִּפְרֹץ אֶת חוֹמַת גַּת וְאֵת חוֹמַת יַבְנֵה וְאֵת חוֹמַת אַשְׁדּוֹד, וַיִּבְנֶה עָרִים בְּאַשְׁדּוֹד וּבַפְּלִשְׁתִּים.

הפלישתים הם עדיין אויב, המסכן את גבולה הדרום מערבי של ממלכת יהודה. כאן מוזכרות שלוש מערי הפלישתים – גת, יבנה ואשדוד. יבנה לא היתה אחת מחמש ערי הפלישתים שהוזכרו בספרי שמואל, כאויבות של ממלכת שאול ודוד.

כִּי הֶחֱזִיק עַד לְמָעְלָה.

ביטוי מיוחד, המתייחס, ככל הנראה, לגדולתו של המלך עוזיה.

וַיִּבֶן עֻזִּיָּהוּ מִגְדָּלִים בִּירוּשָׁלִַם עַל שַׁעַר הַפִּנָּה וְעַל שַׁעַר הַגַּיְא וְעַל הַמִּקְצוֹעַ, וַיְחַזְּקֵם.

פסוק זה, ששימש טקסט לשיר משנות החמישים, בלחנו הנמרץ של יוחנן זראי, הוא שתרם לשימור זכרו של המלך עוזיה. שרו אותו הדודאים ולהקת פיקוד מרכז.

ה`מקצוע`, כנראה פינה בחומה, עבר גלגולי משמעות בעברית המודרנית. `להקציע` – פעולת ההחלקה של לוח עץ על ידי הנגר, המשתמש ב`מקצועה`. הדפנות של גוף גיאומטרי תלת ממדי נקראים `מקצועות`, והשד יודע כיצד ה`מקצוע` הפך למונח המתאר משלח יד.

וַיִּבֶן מִגְדָּלִים בַּמִּדְבָּר, וַיַּחְצֹב בֹּרוֹת רַבִּים, כִּי מִקְנֶה רַּב הָיָה לוֹ, וּבַשְּׁפֵלָה וּבַמִּישׁוֹר אִכָּרִים, וְכֹרְמִים בֶּהָרִים וּבַכַּרְמֶל, כִּי אֹהֵב אֲדָמָה הָיָה.

לפנינו תיאור מלבב של ממלכה, הנהנית משנים של שקט וביטחון מדיני. ארץ יהודה אינה פוריה כארץ שומרון, וכדי לפתח בה חקלאות יש לחצוב בורות ולבנות מגדלי שמירה מפני הנוודים הבאים מהמדבר. אין ספק, שכינוי עוזיה כ`אוהב אדמה` הוא ייחודי. הלוואי עלינו מנהיגים אוהבי אדמה!

וַיַּעַשׂ בִּירוּשָׁלִַם חִשְּׁבֹנוֹת מַחֲשֶׁבֶת חוֹשֵׁב, לִהְיוֹת עַל הַמִּגְדָּלִים וְעַל הַפִּנּוֹת, לִירוֹא בַּחִצִּים וּבָאֲבָנִים גְּדֹלוֹת, וַיֵּצֵא שְׁמוֹ עַד לְמֵרָחוֹק, כִּי הִפְלִיא לְהֵעָזֵר עַד כִּי חָזָק.

מלחמה, לדעת סופר דברי הימים, אינה אלימות גסה ולא מתוחכמת, כי אם אומנות. הסופר משבח את עוזיה, שהשקיע הרבה מחשבה בפיתוח אמצעי ההגנה על החומות של ערי הממלכה. אולי לא `כיפת ברזל`, אבל פסגת הטכנולוגיה של המאה השמינית לפנה"ס!

וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית, וַיִּמְעַל בַּיהוָה אֱלֹהָיו, וַיָּבֹא אֶל הֵיכַל יְהוָה לְהַקְטִיר עַל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת.

כוח מעלה את השתן לראש. עוזיה מלך למעלה מחמישים שנה, ושלהי תקופת מלכותו לא היו סיפור הצלחה כמו השנים המוקדמות יותר. ושוב מוצגת בפנינו הנוסחה הקבועה: חטאים דתיים, בעיקר חטאים בתחום הפולחן, גורמים לתגובות ענישה אלוהיות.

וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ

מאז ימי ישראל במדבר, הצרעת היא עונש משמים על חטא דתי או רוחני. הופעתה המיידית של הצרעת כתגובה למעשה הפולחני האסור נוגדת את כל מה שאנו יודעים כיום על מחלות עור, פרט לאלרגיות. אבל לא נקלקל את הסיפור...

וַיְהִי עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ מְצֹרָע עַד יוֹם מוֹתוֹ, וַיֵּשֶׁב בֵּית הַחָפְשִׁית מְצֹרָע, כִּי נִגְזַר מִבֵּית יְהוָה, וְיוֹתָם בְּנוֹ עַל בֵּית הַמֶּלֶךְ, שׁוֹפֵט אֶת עַם הָאָרֶץ.

`בית החופשית` – על שום שדריו המצורעים חופשיים מכל הזכויות והחובות של נתין רגיל בממלכה, או במשמעות של סגי נהור – המקום בו נשלל מהשוהה בו כל חופש. את משימותיו המעשיות של המלך, כמו שפיטת בעלי הדין הבאים לארמון, מבצע הבן, יותם.

וְיֶתֶר דִּבְרֵי עֻזִּיָּהוּ הָרִאשֹׁנִים וְהָאֲחֲרֹנִים כָּתַב יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא.

מספר ישעיהו ידוע לנו שההתגלות האלוהית לנביא החשוב הזה היתה בימי המלך עוזיה. מעבר לכך לא נמצא בספר זה דברים שכתב ישעיהו על עוזיה.

מעניין שפרקנו מתעלם מאירוע טבע רב עוצמה, רעש אדמה, שהתרחש בימיו של עוזיה, אירוע שהיתה לו חשיבות היסטורית גדולה, עד כי תאריכי אירועים אחרים התייחסו אליו – כמו הכתוב בספר עמוס - שְׁנָתַ֖יִם לִפְנֵ֥י הָרָֽעַשׁ. חז"ל, שבוודאי שמו לב לחסרונו של הדיווח על הרעש בפרק זה, סיפרו, כי הרעש התרחש כתגובה על חטאו של עוזיה במקדש, ביחד עם הופעת הצרעת. יוסף בן מתתיהו, שהכיר את הגרסאות החז"ליות המוקדמות, תיאר את הדברים כך:

אחרי שהתקין סידורים ותקנות כאמור, נהפך רוחו על ידי גבהות רוח, ומנופח בנכסים בני החלוף, התלויים במזל, הזניח את נכסי הנצח שאינם כלים, הלא הם יראת האל האמיתית ושמירת מצוותיו. בהתנשאו כך מפאת הצלחתו נפל מרום מעלתו, ושקע בחטאי אביו ובהרגליו הרעים. פעם אחת, כשהעם כולו חגג חג חשוב, לבש המלך בגדי כהונה, והלך למקדש כדי להקריב על מזבח הזהב של ה` קטורת. כשניסה הכהן הגדול עזריה, שהיה מוקף בשמונים כוהנים למנוע ממנו את הדבר – בהזכירו לו שההקרבה מותרת רק לכוהנים בני אהרן – וכשקראו לעברו גם הכוהנים האחרים כולם, שיסור מהמקדש, ולא יפשע נגד חוקי האל, קצף המלך, ואיים עליהם במיתה אם לא יניחו לו. בינתיים התהוותה רעידת אדמה עצומה, המקדש נסדק, שמש בוהקת זרחה לתוכו, ונפלה על פני המלך באופן שלקה מיד בצרעת. גם לפני העיר, באזור הקרוי אֶרוֹגֶה, התפקע ההר, והמחצית המערבית נגולה למרחק ארבעה סטדיה, ונעמד אצל חלק ההר המזרחי באופן, שבכך כוסו הדרכים וגני השעשועים של המלך לגמרי בעפר. משהבחינו הכוהנים שהמלך נגוע בפניו בצרעת, הם הסבו תשומת לבו למקרה הרע, וציוו עליו, בהיותו טמא, לצאת מהעיר. המלך, מלא בושה על התאונה שפגעה בו, ומושפל על ידה עד עפר, ציית לציווי הזה, ונשא גורלו האומלל והקורא למספד, כעונש צודק על גבה רוחו ועל שכחת האל שלו.

וַיִּשְׁכַּב עֻזִּיָּהוּ עִם אֲבֹתָיו וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עִם אֲבֹתָיו בִּשְׂדֵה הַקְּבוּרָה אֲשֶׁר לַמְּלָכִים כִּי אָמְרוּ מְצוֹרָע הוּא

הביטוי `וישכב עם אבותיו` כבר הפך באותם הימים לביטוי מטאפורי, שמשמעותו, פשוט, `הוא מת`. המשך הפסוק דוקא מדגיש כי עוזיה לא זכה לשכב עם אבותיו במערת הקבורה המלכותית, כי אם נקבר, בשל צרעתו, בשדה הסמוך, שמערת הקבורה מצויה בו.