התנ"ך ואני | מני גל

מאת: מני גל התמונה 123RF ת.פרסום: 07/07/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

 הרהורים בעקבות מחזור לימוד ראשון של 929

מאז השבועות הראשונים של מפעל 929 אני יושב וכותב באופן רציף דף לכל פרק, מבראשית ועד דברי הימים. עברתי תהליך מעניין, וברור לי, שיכול אני להתחיל מחזור חדש, להפוך בה ולמצוא בה בכל פעם גילויים חדשים. למעשה, את הכתיבה לפרקי התורה התחלתי לפני שנים רבות עבור קבלות השבת הקיבוציות שלנו בעין-גדי, המתמקדות ברוב השבועות בפרשות השבוע המתאימות.

הסיום של המחזור הראשון מביא אותי לחשוב ולנסח במילים מה הוא התנ"ך עבורי, וזה לא פשוט. מחד – מאז גן הילדים של חנה אמיר הזכורה לטוב, אשר ריגשה אותנו בסיפור שמשון (היו בוודאי סיפורים רבים נוספים) התנ"ך מונח לפני, והוא מרכיב חשוב בזהות שלי כאדם וכיהודי. מאידך – כחילוני, הרואה באלוהים התנ"כי דמות ספרותית, והרואה עצמו חופשי ממצוות התורה, איני יכול שלא לקרוא בתנ"ך קריאה ביקורתית.

אם כן, מה הוא התנ"ך עבורי?

התנ"ך הוא אוצר בלום של פניני לשון ויצירות ספרותיות, שהן הבסיס לעברית שלי. השפה העברית, אותו פלא מתחדש של העידן המודרני, יושבת על יסודות מקראיים, ומי שמנסה להתנער מיסודות אלה, מוצא כי שפתו הולכת ומידלדלת.

בתנ"ך אני חוזר ומוצא גרעיני רעיונות ואמונות, שחלק חשוב מהן מרכיב את עולם החשיבה שלי, וחלק אחר, לא פחות חשוב, מאתגר אותי לחשיבה ביקורתית, לעתים ביקורתית מאד.

חוק התורה, כתשתית להלכה היהודית, אשר עיצבה את חיי כל הדורות הקודמים לדורי, הוא נכס מובהק של עמנו, למרות כל אותם מרכיבים בעייתיים, שאיני רואה עצמי מחויב להם. במקביל לפילוסופים היווניים, שניסחו בשפה אחרת את מה שראוי להתקיים בחברה מתוקנת, עשתה זאת התורה שלנו בסגנון מקורי משלה, בהתאימה את עצמה, כמובן, לתרבות ולתובנות של תקופת המקרא.

התנ"ך משמר ומספר את ההיסטוריה המציאותית והמדומיינת של עמנו. כמה מרתק לשוב ולמצוא בסיפורי התנ"ך גרעיני אמת היסטורית. כמה מאתגר לחקור ולהפריד בין אמת זו לסיפורים המממשים משאלות נפש אישיות ולאומיות.

התנ"ך מספר בדרך מרתקת את הנרטיב הגדול של יציאה מעבדות לחרות, והוא מוריש סיפור זה לכל העמים כבשורה, שעדיין רלוונטית בימינו.

דברי הנביאים, כנדבך נוסף המושתת על יסודות חוק התורה, מעניקים לנו את רעיון הביקורת החברתית-מוסרית, המחייבת אותנו לעמוד באומץ על ההבדל בין הרצוי למצוי, ולא לוותר על החתירה לחזון החברתי המקדש חמלה וערבות הדדית.

דור לדור יביע אומר, ולחיינו אנו נותנים משמעות נוספת בקיום המצווה של הנחלת מורשת התנ"ך לבנינו, כמו שקיבלנוה מאבותינו.

רעיון תיקון העולם, שהוא מצווה הומניסטית אוניברסלית, יונק גם מהמקור המקראי. עוד בתוך ששת ימי הבריאה רואה אלוהים כי טוב. העולם יכול להיות טוב, ולאדם תפקיד חשוב בטיפוח הטוב הזה.

התנ"ך מצייר עבורנו את ארץ ישראל, ארץ מולדתנו, על נופיה הטבעיים והאנושיים, על עולם החי והצומח שלה, על יבוליה, ועל עונות השנה שלה. אשרינו שזכינו להיוולד כאן.

אחד ההישגים המקוריים של התנ"ך הוא חזון אחרית הימים – לא ישא גוי אל גוי חרב. גם חזון זה הוא אוניברסלי.

קדושים תהיו (לא כי קדוש אני) – זו תביעה מכל אדם בעל תודעה אנושית הומניסטית. יהיו כל מעשיך טובים ומכוונים לטוב.

האם אפשר לאחוז בתנ"ך ולראות בו יסוד חשוב של תרבותנו כיהודים, ולהתעלם מהבעייתיות הגדולה של תורת הגמול והעונש, של רעיון `אתה בחרתנו מכל העמים`, של הבטחת הארץ לעם ישראל, של הנורמות הקדומות לגבי מעמד האשה והעבד? אפשר, אם מקבלים שאין קדושה בכל פסוק תנ"כי. האלטרנטיבה, והיא השלכת התנ"ך לפח בגלל מה אותם חלקים שאינם מקובלים עלי, נראית לי אלטרנטיבה גרועה.