בדרך - בראשית ב - ג| משה לביא

מאת: משה לביא ציור יונה ארזי ת.פרסום: 19/07/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

בדרך / משה לביא, מלווה את הקריאה היומית בתנ`ך בשיר יומי.

כָּאן,
בְּזֶה הַגַּן,
עַל זֹאת הַנַּדְנֵדָה,
מֵעֵץ.

אָז,
בְּטֶרֶם זְמַן,
הָיְתָה יַלְדוּת
אֱמֶת.

וּבַחַלּוֹן
קוֹמָה מֵעַל
סָב מַבִּיט בְּבֵן
הַבֵּן.

וְחִדָּלוֹן,
נָחָשׁ שֶׁל זְמַן
מִדּוֹר לְדוֹר
זוֹחֵל.

(השיר התפרסם לראשונה בכתב העת הליקון, גליון 43, תשס"א)

כשכתבתי את השיר הזה לא כתבתי אותו על גן עדן, אלא על גן המשחקים הנשקף מבית סבי וסבתי בצפון הישן של תל-אביב. כשהנחש בא אל השיר לא חשבתי על נחש הקדמוני בגן עדן. למעשה, איני יודע עם עמדתי על ההרמז המובהק שיש בשיר הזה לבראשית פרק ג עד שלא בחרתי אותו לשיבוץ כאן היום. אך מרגע שצף ההרמז, אי אפשר עוד להתחמק ממנו, ומן ההבנה הטמונה בו, עד כמה מתארגנת מחשבתי בצילו של התנ"ך, ועד כמה הוא עשוי להציע לי תובנות על עצמי שלא היו עימי בזמן הכתיבה. ראשית, כמובן, זהו שיר על המוות, והנדנדה היא מעץ לא רק משום שכך הדבר באותו גן משחקים במציאות, אלא שבגן עדן יש עץ, הוא עץ החיים ועץ המוות, והגירוש מן הגן מגיע עד סופו של השיר, כאשר נחש החידלון מביא את תום ילדות האמת, מביא את המוות. הסב המביט בחלון, קומה מעל, הביט בי בדאגה ובאהבה כשהייתי ילד, אך עתה, כשהשיר נכתב, הוא כבר מביט מי מחלון אחר. והנה, מסתבר, כי דווקא הסב המביט בי באהבה ובדאגה שולח בי את החידלון, את נחש הזמן. הדאגה הזו, שזכורה לי היטב ושלא נתתי לה כל ביטוי מוחשי בשיר, הדאגה הזו שחרושה הייתה בקמטיו, הדאגה לילד המשחק, היא המכילה בתוכה את הידיעה, את עץ הדעת, את הידיעה בדבר המוות. בדבר מותו שלו, בדבר מותי שלי. מדהים לגלות עד כמה התנ"ך מסביר אותי, יותר משאני מסביר את התנ"ך.