חופש הבחירה - מתת או קללה? | בראשית ג'  |מני גל

מאת: מני גל, ציור יונה ארזי ת.פרסום: 20/07/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה אֱלֹהִים. וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה: אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים: לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן...

במציאות שבה יש מי שאוסר עלינו דבר מה בלי לנמק מדוע, יש סיכוי סביר, שמישהו אחר יופיע ויאמר לנו: דווקא בגלל שנאסר עליכם סתם כך, ללא הסבר, יכולים אתם לעשות את הדבר.

בפרק הקודם נאמר: וַיִּקַּח יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם, וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. כך, פשוט, הניח האל את האדם ומסר בידיו תפקיד. מנהל קצת יותר מיומן ואחראי היה מסדר לו, לאדם, קורס השתלמות בעבודה ובשמירה, אבל האדם הוצנח אל תפקידו ללא כל הכשרה בסיסית. כמו בבסיס טירונים, הוא מקבל הוראות ללא הדרכה, ואף ללא הנמקה מדוע עליו לעשות מה שצווה.

ואז בא הנחש ואומר לנו, לבני האדם: אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים... והאדם נקלע לדילמה. בפעם הראשונה בחייו עליו לבחור באחת משתי דרכים מנוגדות. והנחש גם יודע לשכנע. הוא מסביר לחוה את המניע של המתחרה שלו, של אלוהים:

כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם, וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי טוֹב וָרָע.

האמת, עוד לפני אכילת פרי העץ בתוך הגן מתרחשת תחילתו של תהליך ההיכרות עם ידיעת טוב ורע: האדם לומד, כי יש לו יכולת הבחירה בין אלטרנטיבות. כל עוד חי האדם בעולם שבו יש סמכות מצווה, ואין אפשרות לבחון את הצו ולהחליט לפנות בכיוון אחר, העולם פשוט מאד, ולדעת אין משמעות.

האם יש בה, ביכולת ההבחנה בין טוב ורע, משהו נוסף על המוּדָעוּת לאפשרות הבחירה? אני סבור שלא. הטוב והרע הן תכונות גמישות למדי, ותרבויות שונות מדביקות תוויות אלה על פעולות שונות. מה שרע עבורי, אפשר שהוא טוב עבורך. איני טוען כי כל מערכת המוסר היא יחסית ולא מבוססת, אבל בסיסו של המוסר היא המודעות ליכולת שלנו, לזכות שלנו ולחובה שלנו לבחור בין אלטרנטיבות.

ראו מה התרחש ברגע שאכלו אדם וחוה מפרי העץ האסור:

וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם, וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת.

הפסוק הזה היה צריך להיות מפורט יותר: וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם, וַיֹּאמְרוּ כִּי רַע הַדָּבָר, וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת.

מי החליט כי עירום הוא רע? אדם וחוה! אולי הפרי האסור גרם להם לראות בפעם הראשונה, שיש ביכולתם לקבוע אם דבר מה שהם עושים – טוב הוא אם רע, אבל זאת היתה הנורמה המוסרית הראשונה שהם קבעו (על פי הסיפור המקראי), ולומר את האמת – נורמה לא חכמה במיוחד... נסלח לזוג הבלתי מנוסה הזה על השימוש המגושם שלהם ביכולת הבחירה החדשה.

את המיומנות החדשה שהעניק להם הפרי האסור הפעילו הזוג הצעיר פעם נוספת, רגע לאחר סיום מבצע `מלביש`:

וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְהֹוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם, וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן.

לאחר ששמעו מפי הגבורה מה מצופה מהם לעשות, ובחרו לעשות דווקא את ההפך, התעורר באדם ובחוה המנגנון האוטומטי הקרוי מצפון, אותו מנגנון המבוסס על ההכרה כי יש מישהו מעליך, שהוא צודק תמיד, וכי אם הפרת את מצוותו – אתה רע. מכאן ואילך מתפתח הסיפור בסגנון המזכיר התנהגותם של ילדי גן (ילדי גן העדן, זוכרים את הסרט הנהדר?). ההתחבאות היא ביטוי לפחד מפני התגובה ההולמת, תרתי משמע, של בעל הסמכות. וכמו שהמצפון רואה את כל מה שעשינו, גם ביטויו הדתי, האל, רואה אותנו מבפנים ומבחוץ.

כיצד ניתן להבין את חששו של האל הכל-יכול מהאפשרות שהאדם יטעם גם מעץ החיים? הלא חייו של אדם הם סופיים! כך ברא אותנו אלוהים, לא? אבל אפשר להבין את חששו של האל בדרך מעט יותר מעמיקה: עץ הדעת - הוא הוא שהעניק לנו, לבני האדם, את חיי הנצח. אחרי מותנו יורשים בנינו את הדעת שרכשנו ופיתחנו, ודעת זו היא יצירה אנושית נצחית. הפילוסופים של המדע יודעים גם לתאר את הדעת האנושית כשונה מאד מהאמיתות הנצחיות של אלוהים ושל כל חסידיו הצייתנים: הדעת משתנה, מתפתחת, ניתנת תמיד להפרכה, ועל כן יש בה הפוטנציאל של המשך צמיחה והתפתחות לכיוון של אידיאל האמת, שכולנו יודעים שהוא תיאורטי.

ולנו נותר לשאול: מפריו של איזה עץ בגן אכלו אדם וחוה עוד קודם לכן, פרי שגרם להם להאמין כי יש אלוהים, כזה הרואה את כל מעשיהם, כזה הקובע מהו טוב ורע, כזה שאת מצוותיו יש לקיים?