בראשית ב, ג | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר ת.פרסום: 20/07/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

הפרק היומי במיזם 929 הוא בראשית ב. המאמר שלי מחבר אליו גם את פרק ג. האם הגירוש מגן עדן הוא עונש או פרס? וקצת על קיבוץ, פמיניזם, אנרכיזם, פצפיזם ואיכות הסביבה.

אורי הייטנר
בראשית ב, ג: גן עדן של שוטים?

וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת.

כשאלוהים הזהיר את האדם מפני אכילה מן העץ, הוא הבהיר לו בפרוש באיזה עץ מדובר. זהו עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע. הוא העביר לו מסר לפיו - כעת אתה בן חסותי, וככזה אתה בעולם שכולו טוב. אין צורך שתדע ושתבין את העולם. אין צורך שתבחין בין טוב ורע. מוטב שלא תכיר את הרע, וכך יהיה לך טוב. זו מהות החיים בגן העדן - חיים שיש בהם השלמות של הטוב, ואין צורך ביכולת להכיר את הרע ולבחור בטוב.

האם אלה הם החיים האידאליים? ואם כן, מדוע נטע אלוהים את עץ הדעת טוב ורע בגן העדן? מדוע העמיד את האדם במבחן? לכאורה, האדם שלא טעם מפרי עץ הדעת, אין לו היכולת לבחור בטוב. הדרך היחידה להרתיע אותו מפני מעבר על האיסור, היה באמצעות איום על חייו "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת".

באין לאדם היכולת לבחור בין טוב ורע, אין בו מותר האדם מן הבהמה. יש בו רק האינסטינקט החייתי לשמור על חייו. ואף על פי כן, כבר בשלב הזה, מעמיד אותו האלוהים בניסיון של בחירה - בחירה בין ציות למצוותו לבין אי ציות.

דומני, שעלינו להודות לאלוהים על שהעמיד את האדם במבחן, לנחש על שפיתה את האישה לטעום מפרי העץ, לאישה שהתפתתה ופיתתה את אדם ולאדם שהתפתה ואכל.

אלוהים ניצב בפני דילמה כאשר מצוותו הופרה. רק איסור אחד הוא הטיל על האדם - לבל יאכל מעץ הדעת טוב ורע. ואת האיסור הזה האדם הפר. אלוהים איים עליו, שיהרוג אותו אם יאכל. מה יעשה עכשיו? אם ישאיר אותו בחיים, הוא עלול לאבד את סמכותו בעיני האדם ואת כושר ההרתעה שלו. ומה הבעיה בכך? חשש לקיומו של המין האנושי? ירצה אלוהים, יברא אדם אחר. ירצה, יברא בריה טובה מן האדם.

אלוהים בוחר שלא לבצע את האיום ולהמיר אותו בעונש אחר - הגרוש מגן העדן. בעצם הגרוש הזה, ניתן לראות מימוש, באופן מסוים, של עונש המוות. מחוץ לגן העדן, לא יוכל האדם לטעום מעץ החיים, המבטיחים את נצחיותו של האדם "וְעַתָּה, פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם. וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן". אילו נשאר בגן העדן, עשוי היה אדם לקטוף את פרי החיים ולחיות לנצח. אך כאשר גרש אותו אלוהים מן העדן, הוא לא הציג את העונש כאבדן הסיכוי לטעום מעץ החיים. עצם הגרוש - הוא הוא העונש.

העונש לאדם, על שטעם מן העץ ובכך סיגל את היכולת להבחין בין טוב ורע, הוא מעבר מחיי גן עדן, מעולם שכולו אך טוב, לחיי העולם הזה, על הרע שבו, על הקושי שבו, על הסבל שבו. האם זה עונש?

במובן מסוים זה עונש, הרי עד היום כולנו סובלים מן הרוע שבעולם, מן הקושי ומן הצער. ואף על פי כן, אני רואה בעונש הזה, את אחת המתנות הגדולות של האל לאנושות - החיים בעולם של תודעה והיכולת לבחור בין טוב ורע.

טוב, שהינו מובן מאליו - אין בו כל אתגר; הוא משעמם, הוא טריוויאלי. טוב מודע, מתוך בחירה, מתוך עמידה בפיתוי, הוא עילוי האדם; הוא מותר האדם מן הבהמה. בעיניי, אין זה עונש אלא פרס.

פרס על מה? פרס על שהאדם היה מוכן להקריב את חייו, כדי לזכות בתודעה לבחור בין טוב ורע. חוה לא טעמה מפרי עץ הדעת בשל טעמו הטוב. כשהיא החליטה לטעום מן העץ, היה זה לאחר שהשתכנעה מדברי הנחש: "כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע". רק הבדל אחד היה בין דברי האלוהים אודות העץ לדברי הנחש. שניהם ציינו שזהו עץ הדעת טוב ורע, אך בעוד האלוהים איים בעונש מוות אם יאכל ממנו האדם, הנחש הרגיע את האישה, ואמר לה: "לֹא מוֹת תְּמֻתוּן".

למי להאמין? לאלוהים הגדול והנורא, בורא העולם או לנחש, עוד ייצור, לבטח נחות מן האדם? איזו שאלה בכלל? יתר על כן - בדילמה כזו, הכרוכה בחיים ומוות, למה לקחת סיכון? אם הנחש צודק, היא לא תמות אם תקטוף, אך גם אם לא תקטוף. לעומת זאת, אם האלוהים צודק, והסבירות הגדולה יותר היא שהוא צודק, הרי שאם תקטוף - תמות. האישה מבינה זאת, ואף על פי כן בוחרת לקחת סיכון.

מדוע? כדי לדעת טוב ורע. במילים אחרות, האישה בוחרת בחיים של טעם, ונוטלת סיכון שהחיים האלה יהיו קצרים מאוד. היא מעדיפה את טעם החיים על פני אריכותם. ומהו טעם החיים? לדעת טוב ורע. האישה מעדיפה את הדעת, על פני הטוב והשפע המובן מאליו, שבתוכו היא חיה. היא גם משכנעת בכך את האדם.

אלוהים נמנע מלממש את עונש המוות על אדם וחוה, מתוך הערכה לבחירה שלהם. מבחינתו, הם עמדו במבחן. הם בחרו בעץ הדעת. אלמלא בחרו כאשר בחרו, נדונים היינו לחיות עד עצם היום הזה בגן עדן של שוטים.

ונשאלת השאלה - מדוע לא ברא האל את האדם היישר לחיים הריאליים, תוך יכולת לבחור בין טוב ורע? לשם מה הוא גרם לו לטעום את טעם גן העדן?

גן העדן הוא האידאל, הוא השלמות הנשגבת. אלוהים רצה להכיר לאדם את האופציה של האידאל. הוא בחן אותו, האם הוא ראוי למעמד של בעל יכולת לשאוף אל האידאל הזה בעצמו ולהתקדם אליו באמצעות הבחירה בטוב, או שאין הוא ראוי לכך, ועליו להסתפק בחיי גן עדן חסרי תודעה. האדם בחר ביכולת הבחירה. האדם בחר ביכולת לבחור בין טוב ורע. לאדם התבוני, יש אידאל אליו הוא יכול לשאוף - גן העדן. בדרך לגן העדן, הוא ניצב בפני פיתויים רבים של רוע ובפני קשיים עצומים. אך יש לו לאן לשאוף ויש לו היכולת לבחור.

זו תמצית המוסר האנושי. זו תמצית המוסר היהודי. זו תמצית מותר האדם מן הבהמה. זו תמצית התנ"ך. היא מצויה כבר בפרשה הראשונה, ואידך פרושה הוא - זיל גמור.

בחירה בעולם של מחירים

בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים.

ברגע שבו בחר האדם לדעת טוב ורע, הוא בחר לחיות בעולם קשה, שבו הוא נאלץ לשלם מחיר על הטוב הניתן לו.

האושר הגדול ביותר שיש לאדם, הוא היכולת להוליד ילדים, להקים משפחה. "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ. בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים", מעניש אלוהים את האישה. האושר הגדול הזה כרוך בסבל ובכאב נוראים. "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" - האדם נאלץ לסבול כדי לייצר את מזונו ולקיים את עצמו ואת ילדיו.

זה מחיר החיים בעולם הריאלי, עולם של תודעה. בגן העדן הכל מובן מאליו. המזון נמצא בשפע, הושט היד וגע בו. האידאל הוא עולם שבו האדם אינו צריך לסבול כדי לאכול. אך לשם כך, עליו לנצל את הידע להבחין בין טוב ורע ולהתקרב לאידאל. ולא - יסבול מקשיי העולם הקיים.

ערב יום העצמאות אנו מציינים את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. מאז קום המדינה מתנהל ויכוח ציבורי סביב השאלה הזו. אני מצדד בהכרעה של בן גוריון, על הצמידות בין הימים הללו. הצמידות הזו נועדה להזכיר לנו ביום העצמאות, שאין העצמאות מובנת מאליה, היא לא הושגה בקלות, היא דרשה מחיר והיא דורשת מחיר. המחיר הוא המחיר הכבד ביותר שיש - חיי אדם. יש לחגוג ולשמוח על העצמאות, אך לזכור תמיד את העצב ואת הצער. בעצב תקימו מדינה. הצמידות נועדה להזכיר לנו גם ביום הזיכרון, שהמחיר הכואב אינו לשווא, זהו מחיר העצמאות והחרות.

בחתונה יהודית אנו שוברים את הכוס, זכר לחורבן. ברגע הזה, המאושר כל כך בחיי אדם, טורחים בעלי השמחה לזכור ולהזכיר את חוסר השלמות של העולם בו הם חיים; שגם חיי הנישואין והאהבה אינם מובנים מאליהם ואף הם מצויים בסכנה של חורבן, של קשיים ומכאובים. אין הם מובנים מאליהם ולכן יש לטפח אותם. אך מי שבוחר באהבה, בוחר במודע בקשיים הכרוכים בה.

הקשיים בחיי האהבה, כמוהם כמחיר העצמאות, כמוהם כחבלי משיח, כמוהם כחבלי לידה - בעולם הריאלי האדם נדרש לסבול כדי להשיג את הדברים החשובים לו. מי שלא יהיה מוכן לשלם מחיר, לא ישיג את רצונותיו ולא יממש את שאיפותיו.

הזיעה, הלחם והקיבוץ

בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם.

"בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם", קולל האדם הראשון כשגורש מגן העדן. מכאן ניתן להבין, ויש המסיקים זאת, שהאידאל היהודי, גן העדן, האוטופיה, הוא חברה שאין בה עבודה, שהרי העבודה היא קללה.

בחינה מדוקדקת יותר, תוכיח את ההיפך. ייעודו של האדם בגן העדן; ייעודה של הצבתו בגן העדן - הוא "וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם, וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ". האידאל, האוטופיה, גן העדן - הוא חיים של עבודה ויצירה.

מהי, אם כן, הקללה? הקללה היא הקשר בין הזיעה לבין הלחם, בין העבודה לבין השכר, בין התרומה לבין התמורה. האידאל, גן העדן, האוטופיה, הוא חברה שאין בה כל קשר בין תרומה לתמורה. האידאל הוא חיים, בהם אדם נהנה מן השפע בזכות היותו אדם, ולא כתמורה על עבודתו, אך ללא כל קשר לכך, הוא יוצר, הוא עובד, הוא תורם, כי כך ראוי לחיות, כי אלה הם החיים הטובים, כי זהו גן העדן.

הקיבוץ הוא ניסיון להגשים את האידאל הזה. אין זה ניסיון מושלם, ואין הוא יכול להיות כזה. פרוש המילה "אוטופיה" הוא "אי מקום", מקום שאינו קיים. מותר האדם מן הבהמה הוא בעצם הרצון לא להסתפק בקיים ולשאוף לטוב יותר. התגלמות "מותר האדם" היא בניסיון להגשים את האוטופיה, את האידאל. עצם השאיפה היא החשובה, גם אם לעולם לא יגיע האדם לאידאל. עצם הניסיון, מקדם את האדם לחיים ראויים וטובים יותר ואת החברה לצודקת ויפה יותר, גם אם לעולם לא יוגשם האידאל בטהרתו. היופי בקיבוץ, הוא בעצם הניסיון ליישם את הרעיון של הפרדה בין תרומה לתמורה.

ההפרדה הזו מעולם לא היתה מוחלטת, כיוון שהיא התממשה רק בתוככי הקיבוץ. בתוך הסביבה בה הקיבוץ פועל, ההפרדה הזו אינה קיימת. לכן, הקיבוץ כקולקטיב אוכל את הלחם בזיעת אפו. הכנסות הקיבוץ ורווחיו הן של קולקטיב שהינו פרט בתוך חברה קפיטליסטית, שיש בה קשר ישיר בין תרומה לתמורה. כך, לכאורה, ניתן לראות בשיטה הקיבוצית מעין משחק של רמיה עצמית - בתוך גדר הקיבוץ אנו שומרים על ערכים של שוויון ושיתוף, אך החיים האמתיים נמצאים מחוץ לגדר.

גישה זו, של הכל או לא כלום, היא האויב הגדול ביותר של החתירה לאוטופיה והיא מובילה לניהיליזם. החתירה לאוטופיה מבוססת מיסודה על "לא עליך המלאכה לגמור, ואין אתה רשאי להיבטל ממנה". הפרט אינו יכול לתקן את העולם, אך הוא יכול לשאוף לתיקון עולם ואין הוא פטור מלתרום את תרומתו לכך.

ההשתייכות לחברה המנסה להגשים את האוטופיה, המנסה לקרב את האדם לגן העדן של הפרדה מוחלטת בין תרומה לתמורה, היא נדבך חשוב בתיקון עולם. העולם בנוי קהילות קהילות. בעצם העובדה שקיימות קהילות החיות על פי הרעיון הזה, יש חשיבות רבה. אם הקהילות הללו מצליחות ומהוות מופת - התרומה גדלה שבעתיים. אם הן מעורבות בחברה, לוקחות על עצמן משימות מחוצה להן - חברתיות ולאומיות, אם הן מעורבות במאבק חברתי למען יותר צדק ויותר שוויון במדינה - על אחת כמה וכמה. עצם העובדה שחברה קיבוצית חיה בתוכה על בסיס ערכים של שוויון ערך האדם, נותנת לקיבוץ מעמד ציבורי נכבד וזכות מוסרית להיאבק על דמותה של החברה.

מה קורה היום?

התנועה הקיבוצית ויתרה על שאיפתה להיות חברת מופת; הקיבוץ ויתר על האוטופיה. הביטוי המובהק לכך, הוא העובדה שברוב הקיבוצים הונהג שכר אישי דיפרנציאלי. רבים מן הקיבוצים ויתרו על המאבק למימוש האוטופיה ובחרו מרצון בקללת הגרוש מגן העדן: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם".

אני גאה להיות חבר בקיבוץ שיתופי, קיבוץ אורטל, שבימים אלה חוגג ארבעים שנה להיווסדו.

האישה והפיתוי

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל, וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל. וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל, וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל.

יש המתארים את הסיפור המקראי של לידת האישה כסיפור אנטי פמיניסטי, המעיד על נחיתות האישה מול הגבר. "וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם, וַיִּישָׁן. וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע, אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה, וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם. וַיֹּאמֶר הָאָדָם: זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת". האישה היא נתח בשר מתוך הגבר, שניתן לו כדי שתהיה "עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ". יש המתארים את הסיפור באופן פמיניסטי, כסיפור המצביע על עליונות האישה על הגבר. על פי פרוש זה, יצירת העולם היתה מן הקל אל הכבד, מהפשוט אל המורכב, מן הנחות אל הנשגב. קודם השרצים, הזוחלים והעופות, אח"כ הבהמות וחיות הארץ, אחר כך האדם ולבסוף - האישה.

הפרשנות הזו היא התחכמות על הטקסט; כמעט אונס שלו. בריאת העולם ובריאת האדם, ובפרט בריאת האישה, מוצגים בשני סיפורים שונים, בפרק א` ובפרק ב`. בפרק א`, בו האדם הוא אחרון הנבראים, האדם אינו זכר אלא המין האנושי - זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. לעומת זאת, בפרק ב`, האדם שנברא הוא זכר. בריאתו קדמה לבריאת החיות. הללו נבראו אחרי שאלוהים הגיע למסקנה ש"לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ". האישה נבראה אחרי יצירת "כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְ... כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם" ואחרי שב"מכרז" אף בעל חיים לא התאים לתפקיד עזר כנגד האדם: "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה. וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ". רק אז – "וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם" וגו`. לכאורה, טקסט אנטי פמיניסטי מובהק.

אולם אני מעדיף לבחון את דמותה של חוה, כמי שמייצגת את המין הנשי בפרשה, על פי המשך הסיפור, בו היא גיבור אקטיבי - בפרשת הפרי האסור. ובבחינה הזו, חוה היא בעיני הגיבור החיובי של הפרשה.

הפרשנות המסורתית מציגה את חוה כחוטאת; כמי שלא עמדה בפיתוי וחטאה, וכמי שפיתתה את האדם והחטיאה אותו. הנצרות רואה בכך את החטא הקדמון, וייעודו של האדם הוא להתרחק מן החטא הקדמון. לכן האידאל של הנוצרי הוא הנזירות או הכמורה שאין בה חיי אישות, והיא ההתגברות על הפיתוי. לכן האידאל הוא ישו, שנולד שלא כתוצאה מיחסי מין. המין הוא חטא התאווה.

היהדות דוחה את הגישה הזאת מכל וכל. אין היא מעודדת חיי פרישות ונזירות. אך גם הפרשנות היהודית המסורתית מגנה את חוה על שהתפתתה ופיתתה, על שחטאה והחטיאה.

האמנות ציירה את סיפור אדם וחוה בצביון אירוטי. הנחש הוא סמל פאלי. האישה העירומה מצוירת ככליל היופי והחושניות. ציורים רבים של סיפור הנחש וחוה מצטיירים באופן חושני, כפיתוי מיני. מכאן נובע היחס לאישה כאל קלת דעת שניתן לפתותה בקלות, מצד אחד, ומצד שני - כחטא הרובץ לפתחו של הגבר, חטא הפיתוי (מעניין שהאישה אשמה גם כאשר היא מתפתית, אך גם כאשר היא מפתה).

אולם במקור עצמו אין כל זכר לפיתוי מיני. תאוותה של האישה היא לדעת טוב ורע. התאווה לדעת, ללמוד, לרכוש ידע היא תאווה רוחנית ברוכה כשלעצמה. התאווה לדעת טוב ורע, היא תאווה מוסרית עילאית. הנכונות לשלם במחיר החיים על מנת להגשים את היכולת לדעת טוב ורע, הוא מופת לאנושות. את המופת הזה העניקה לאנושות האישה. על כך ניתן להוסיף את מופת האלטרואיזם - האישה ויתרה, מתוך בחירה, על עליונותה המוסרית והאינטלקטואלית, כאשר הציעה גם לאדם לטעום מפרי עץ הדעת.

לאור סיפור זה, ניתן לראות באור אחר לגמרי את סיפור בריאת האישה בפרק ב`. כעת ניתן לשפוט את מושג ה"עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ", באור חיובי ביותר. אכן, "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ", שהרי ללא האישה, אולי היה נגזר עליו, חלילה, להיתקע כל ימיו בגן עדן, מבלי לדעת טוב ורע.

לכן, המשך תיאור בריאת האישה בפרק ב`, מסתיים בסיכום מפתיע - "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ, וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד". כבר בראשית הבריאה, נשללת המסורת הפטריאכלית, על פיה האישה עוזבת את בית הוריה ודבקה בבעלה. פרק ב` של "בראשית" מציב מופת פמיניסטי מהפכני, על פיו הגבר עוזב את בית הוריו ומצטרף לאשתו. לאור צעדה הנועז של חוה, שבחרה לטעום מפרי עץ הדעת, ניתן להבין מדוע.

ממה פוחד אלוהים?

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים: הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע. וְעַתָּה, פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם. וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן.

בטרם טעם אדם מעץ הדעת, לא אסר עליו אלוהים לקחת מעץ החיים. יתר על כן, הוא התיר לו לאכול ממנו: "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ".

כל עוד האדם לא ידע להבחין בין טוב ורע, לא ראה אלוהים איום בכך שהוא יטעם מעץ החיים ויחיה לנצח. ברגע שהאדם מבחין בין טוב ורע, הוא נעשה דומה יותר ויותר לאלוהים, ומאיים על מעמדו. צדק הנחש כשהסביר לאישה את טעם האיסור על האדם לאכול מעץ הדעת: "כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע". ברגע שאיבד אלוהים את המונופול על דעת טוב ורע, במה מותר האלוהים מן האדם? בחיי הנצח. על המונופול הזה אלוהים אינו מוכן לוותר.

האם יש לאלוהים יצרים, רגשות? ואם כן, האם אנו מסוגלים להבין אותם? חז"ל אמרו שתורה ניתנה בלשון בני אדם. פרוש הדבר, שדברים רבים נכתבו כמשל, כדי שבני האדם יוכלו להבין אותם. אין אפשרות לתפוס את מהותו של האלוהים, ולכן התורה מייחסת לו תכונות אדם.

אם כך, הרי שאמורה להיות תפיסה דידקטית מסוימת בדרך בה מוצג האלוהים בתורה. מהו האידאל שבהצגת האל, החושש למעמדו ומנהל מאבק פוליטי על הבטחת המונופול השלטוני שלו? הרושם המצטייר מתיאור זה של הדברים, הוא שהאדם ברא את האלוהים בצלמו ובדמותו...

למי תודה? למי ברכה? לעבודה ולמלאכה!

וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת.

מִכָּל מְלַאכְתּוֹ?! איזו מלאכה? הרי על פי המסופר, אלוהים לא עשה דבר, רק דיבר. כל מעשיו היו מילים. במילה נברא העולם.

גם חז"ל הביעו תמיהה כזו. כך נכתב במדרש "בראשית רבה": 
"מְלַאכְתּוֹ" ... לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו, ואת אומר "מִכָּל מְלַאכְתּוֹ?!" אתמהא! אלא, להיפרע מן הרשעים, שהן מאבדים את העולם שנברא כולו בעמל וביגיעה, וליתן שכר טוב לצדיקים שהן מקיימין את העולם, שנברא כולו בעמל וביגיעה.

מרגע שנברא העולם, האחריות על קיומו עוברת לבני האדם. אל להם לנסות בבית נסים כמו: לברוא עולם ללא עמל, ללא יגיעה, ללא מאמץ. התורה מפרגנת לאנשי העשיה, כאשר היא מייחסת את בריאת העולם למלאכה, ומקדשת את מנוחת העמֵל.

לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ

וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם. וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם, אֲשֶׁר יָצָר. וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל, וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע. וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן, וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים. שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן, הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה, אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב. וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם. וְשֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן, הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ כּוּשׁ. וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל, הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר. וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת. וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. יְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם, לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים: לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ. אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.

בפרק א מונה האדם לשלוט, לרדות, בחי ובצומח. לא נאמר מהי מהות השלטון. כאשר מוצב האדם בגן עדן, כדי לטעום מן האידאל אליו עליו לחתור, נאמר לו שהשלטון משמעותו – אחריות. תפקידו הוא לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ.

הטבע, שהאדם ממונה לעבוד אותו ולשמור עליו, מתבטא בריבוי המינים, ואחריות האדם היא הבטחת הקיימות. על ריבוי המינים בגן העדן נאמר בילקוט שמעוני:
ויש בגן עדן פ` ריבוא מיני אילנות בכל זוויותיו. הקטן שבהן משובח מכל עצי בשמים. בכל זווית יש בו ס` ריבוא של מלאכי השרת, מזמרים בקול נעים, ועץ החיים באמצע, ונופו מכסה כל גן עדן, ויש בו ת"ק אלף טעמים, ואין דמותו של זה דומה לזה, ואין ריחו של זה דומה לשל זה, וזה ענני כבוד למעלה הימנו ומארבע רוחות מכין אותו, וריחו הולך מסוף העולם ועד סופו.

התעצמנו מאז

במאמרי על פרק א הצגתי מספר שירים העוסקים בבריאת העולם והאדם. שיר נוסף העוסק ביצירה האלוהית של בריאת העולם לעומת מעשי האדם בעקבותיה, בדומה ל"בראשית" של חיים חפר, הוא שירו של דון מקלין, "בראשית", שאותו תרגמה רחל שפירא. גם השיר הזה אינו נוטה חסד לאדם. תיאור היצירה האלוהית הוא של יצירה מושלמת; התיאורים הם פסטורליים, מתארים את יפי הטבע, יפי העולם ואת האדם והאישה שיצאה מצלעו, החיים בגן העדן.

והקלקול, כמו בסיפור המקראי, הוא האכילה מעץ הדעת, לאחר הפיתוי של הנחש. בסיפור המקראי מתוארת סיבת הגירוש מגן העדן במילים הבאות: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים: הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע". דון מקלין הולך עם המסר הזה – המשמעות הרת האסון של האכילה מעץ הדעת, היא שהאדם קיבל יכולות אלוהיות, מבלי להיות אלוהים. מעין – "עבד כי ימלוך". מהן היכולות האלוהיות? הכוח והשלטון. וכיוון שהאדם אינו אלוהים, הוא מנצל אותן, מאז ועד היום לרעה. התוצאה של הכוח והשלטון היא המלחמות. וכל דור משלם בחייו את מחיר רדיפת הכוח והשלטון של הדור הקודם, דור ההורים.

המסר של השיר הוא אנרכיסטי ופציפיסטי; נגד השלטון ונגד המלחמה (איני אנרכיסט ואיני פציפיסט אך אני אוהב את השיר, ואף מזדהה עם המסר שלו, אך אני יודע שהמסר הזה מתאים לעולם אוטופי, והוא מסוכן, כאן על פני האדמה).

בראשית היה לא כלום, רק חושך ודממה 
מדבר האלוהים בקע יפי האדמה 
מעל הערוצים קורצו כוכבי יהלומים
בעשב החדש הופיעו יצורים אילמים 
והאדם היה פרודה ברצף האינסוף 
שאלוהים בחוכמתו שמר אותה לסוף.

התעצמנו מאז, התעצמנו מאז 
וכבשנו כיסא וגם נזר.
התעצמנו מאז, לילדינו בלבד
רק להם לא היינו לעזר.

ההרים קיבלו צורה וכך העמקים 
ונהרות פילסו דרכם בחריצת סכין 
גלי גאות היו את לב הארץ מפלחים 
קרני השמש השתברו אל בוהק משטחים 
ושיר חיים פרץ כמו המנון וכמו מחול 
טיפה של דם נפלה אי שם, הכתימה את החול.

ונשרים דאו מעל הגן המבורך 
טיפת הדם הפכה אדם כעץ חיים צמח 
בגודל בדידותו צלעו חרגה מעצמותיו 
עוצבה להיות לו לבת זוג מושלמת בכל תו 
ועץ הדעת, כך הודגש, אסור למאכל 
בגן העדן הנחש לרגליהם זחל.

עץ הדעת מוות בו, בו חייכם תלויים 
איכלו איכלו לחש נחש, היו כאלוהים 
איכלו איכלו מפרי העץ טרפו אותו עד תום
עד שתבינו מהו טעם כוח ושלטון 
אבד לנו אותו הגן, אשר איבדו שניהם 
אבות קובעים את המחיר שמשלמים בניהם.

גלי עטרי - התעצמנו מאז
YOUTUBE.COM