וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם - בראשית א' | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר ת.פרסום: 20/07/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ, אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ. וַיְהִי כֵן. וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ, וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי, אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ, וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.

המילה המובילה בשני הפסוקים המתארים את בריאת הצומח ביום השלישי היא "לְמִינֵהוּ".

כך גם בתיאור בריאת בעלי החיים הימיים והעופות ביום החמישי: 
וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת, אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם, לְמִינֵהֶם, וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ... וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.

וגם בתיאור בריאת בעלי החיים היבשתיים:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ. וַיְהִי כֵן. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ. וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.

זהו מסר על היופי שבריבוי המינים, מסר של קיימות. וכיוון שכפי שנראה בהמשך, האחריות על קיום הטבע ניתנת לאדם, נזר הבריאה, המסר הוא אחריות האדם להבטיח שהמינים הרבים ימשיכו להתקיים.

"ספר החינוך" – ספר משלהי המאה ה-13, שמחברו אינו ידוע, נותן טעמים לתרי"ג המצוות. בין השאר, הוא מסביר את איסור כלאיים ושעטנז. ההסבר שלו מבוסס על רעיון ריבוי המינים, הגלום בפזמון החוזר "למינהו" בתיאור בריאת העולם. איסור הכלאיים מופיע בספר "ויקרא": "אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ, בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם, שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם, וּבֶגֶד כִּלְאַיִם – שַׁעַטְנֵז, לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ". וכך מסביר "ספר החינוך": "כי ה` ברא את עולמו בחכמה ובתבונה ובדעת, ועשה וצייר כל הצורות לפי מה שהיה צורך עניינם ראוי להיות, מכוונות בהתאם לעולם, ושם – בתחילת הבריאה – טבע לכל דבר ודבר, לפעול פעולתו טובה וישרה לטובת בני העולם אשר ברא, וציווה לכל אחד לפעול מפעולתו למינהו, כמו שכתבו (בר` א`) `למינהו` על הנבראים, וגם השליט על כל אחד ואחד כוח מלמעלה להכריחו על מעשהו, כמו שאמרו חז"ל: `אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה שאומר לו גדל`, ובהתערב מין אחד במין אחר, יהיה להם פעולה אחרת מפעולותיהם הטבעיות, ולא הורשו בני אדם להשתמש במלאכת התערובת בכל דבר, כי יודע אלוהים שסוף המעשה היוצא לבני אדם באותם דברים רע להם, ועד כי יש באותו תערובת ויצירת מין שלישי, ביטול פעולתם של הכוחות העליונים הממונים על שני המינים, ועל כן נמנעו להעלות על רוחנו דבר שמראה בנו רצון להחליף דבר, במעשה האל השלמים".

ביום השישי נברא האדם. 
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ, וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ. וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ, וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע, אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ, וְאֶת כָּל הָעֵץ, אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע, לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה. וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ, וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה. וַיְהִי כֵן. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד! וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי.

בתיאור בריאת העולם, אין זכר לאחריות האדם לקיומו של כל מין ומין, והקיום הזה אינו מוזכר כערך כלשהו. האדם הוא נזר הבריאה, הבריאה קיימת בעבורו, ותפקידו הוא לרדות בטבע. בעברית המודרנית רודנות היא לעריצות. במקור, רודנות היא שלטון. אך אולי אין זה מקרה שהעברית אימצה דווקא את הביטוי רודנות, לביטוי של שלטון עריץ. כיוון שהביטוי המופיע כאן כתפקידו של האדם, אינו מגלה כל התחשבות בצרכי הטבע, אלא הטבע קיים בו אך ורק כאינסטרומנט לטובת האדם.

הגישה האנתרופוצנטרית המופיעה כאן, היא הבסיס לתרבות המערבית. התרבות היא השלטון על הטבע. כך בכל תרבויות המערב וכך גם בתרבות היהודית. כך פירש הרמב"ן את המילה "וְכִבְשֻׁהָ", המופיעה בתיאור בריאת האדם: "נתן להם כוח וממשלה בארץ לעשות כרצונם בבהמות ובשרצים וכל זוחלי עפר, ולבנות ולעקור נטוע, ומהרריה לחצוב נחושת. וכיוצא בזה". גבולות השלטון של בני האדם בטבע הוא רצונם. אלוהים נתן להם כוח וממשלה לעשות כרצונם.

700 שנה אחרי הרמב"ן, כתב יצחק טבנקין, מאבות תנועת העבודה ואבי הקיבוץ המאוחד, דברים ברוח זו: "השלטון על הטבע דורש קביעות וכל עוד אין קביעות, כל עוד האדם נודד, הוא נהנה אמנם מהטבע, אך אין הוא שולט בו. רק כאשר יחרוש את אדמתו, יזרע, ישתול וישקה, רק אז הופכת פעולת האדם להתיישבות. זהו תהליך של פיתוח, התאמת העולם החיצוני, הטבע, לצרכי האדם, והסתגלות האדם לטבע" (יצחק טבנקין, "יסוד ההתיישבות בכיבוש הטבע", 1967). "התיישבות היא השתלטות בלתי אמצעית על הטבע, השתלטות קבועה הקושרת את המתיישב עם אוצרות הטבע של הארץ ומביאה אותו לידי כך שיכיר את הטבע ואת הכוחות הפועלים בו, על מנת שידע כיצד להשתלט עליהם ... הייתה דרגה מסוימת בתולדות האנושות, בה האדם עוד לא היה שליט על האדמה ולא ידע לעבדה. הוא השתמש בכל הדברים המוכנים אשר העניק לו הטבע (מרעה וציד). לאחר מכן הוא עבר לדרגה יותר גבוהה של שלטון בטבע, בשעה שהוא החל לנצל את חיות הבית לעבודה והחיה אותן במה שהצמיחה האדמה. הוא עדיין לא ידע כיצד לעבד אדמה. זוהי דרגת תרבות בה האדם אינו יושב ישיבת קבע במקום כלשהו, אלא הוא נודד ממקום למקום. יש לנודד יחס לטבע, אבל זהו יחס של כניעה לטבע. הנודד מקבל רק מה שהטבע מעניק לו וכשהטבע חדל מלהעניק לו הוא נודד למקום אחר. דרגה יותר גבוהה היא הדרגה בה יש לאדם שלטון על האדמה, הצמחים ובעלי החיים והוא מתפרנס משטח מסוים שהוא קשור אליו, מבלי שיטרח לנדוד כדי למצוא לו את מחייתו. האדם המתיישב שליט בטבע ומשנה אותו. הוא משפיע על תנאי המקום ומושפע מהם. ההיסטוריה האנושית היא תולדות ההשתלטות ההולכת וגדלה של האדם על הטבע. אין גבול להשתלטות זו. תורת מלטוס טוענת שיש גבול לשליטתו של האדם בטבע. האמת היא שהאדם הולך ומשתלט על הטבע יותר ויותר ויחד עם זאת הולכות וגדלות אפשרויות הקיום שלו מהטבע. עם המעבר להתיישבות אנו מוצאים גם את היחס התרבותי בשלטון האדם על המים. השלטון על המים, זוהי דרגה תרבותית המצויה רק בקרב אנשים שעברו מנדודים להתיישבות (טבנקין, "השתלטות האדם על הטבע", 1952).

הרומנטיקה של הקדמה התרבותית והמדעית האמינה שאין גבול ליכולת של האדם לנצל לצרכיו את משאבי הטבע.

רק בעשורים האחרונים החלה לחלחל התודעה, שמשאבי הטבע מוגבלים, ושאם לא ננהג אחריות, אם לא נבין את אחריותנו לכל מין ומין, אם נכלה את משאבי הטבע, נסכן את העולם ואת האנושות. החלה מגמה נגדית. לעתים היא מקצינה לידי פונדמנטליזם השולל את עצם הקדמה התרבותית והמדעית, אך רלוונטית יותר גישת הקיימות, של פיתוח בר קיימא של הארץ; פיתוח אחראי, מושכל, בלי לשפוך את התינוק עם המים.

זו גישה הקוראת לצניעות של האדם, להבין שחרף תבונתו ועמידתו בראש שרשרת המזון, הוא חלק מן הטבע; תבונתו, המאפשרת לו לשלוט בטבע, מחייבת אותו לאחריות על עתיד כדור הארץ. 
גם לתפיסת הענווה האנושית יש ביטוי ביהדות. כך נכתב על בריאת האדם בתלמוד הבבלי (סנהדרין לח ע"א): "תנו רבנן: אדם נברא בערב שבת [בסוף מעשה הבריאה], ומפני מה? שלא יהיו המינים אומרים: שותף היה לו להקב"ה במעשה בראשית. דבר אחר: שאם תזוח דעתו עליו אומר לו: יתוש קדמך במעשה בראשית...".

על פי מדרש זה, האדם נברא אחרון – לא כי צריך היה קודם להכין בעבורו את העולם שנועד בעבורו, אלא כדי שלא יתנשא; שלא יאמר שהוא היה שותף לבריאה, ושניתן יהיה להזכיר לו: תרגיע, אפילו היתוש קדם לך.

הענווה הזאת עשויה לגרום להבין את אחריות שלטונו התבוני לקיומו של כל מין בטבע. ספר החינוך: "ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהידבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה, וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה, אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם, וייצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחית בכל כוחם".

במדרש קהלת רבה, מוצגת כך אחריות האדם לטבע: "בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נְטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשי! כמה נאים ומשובחים הם! וכל מה שבראתי - בשבילך בראתי! תן דעתך, שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך". על פי המדרש הזה, אכן, הבריאה נועדה למען האדם, אך האדם אחראי לה, לקיומה ולעתידה. אם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך, אומר הקב"ה לאדם, כלומר הוא מבהיר לו שהוא לא יחזור ויתערב. הוא את תפקידו סיים, ומרגע זה האחריות עוברת לאדם, אין מי שינקה אחריו.

חתן פרס ישראל חיים חפר, כתב מדרש אפוקליפטי על פרק א` ב"בראשית". בשיר "בראשית" מתאר חפר בתמציתיות מרשימה ובשפה נפלאה את סיפור בריאת העולם, עד בריאת האדם ביום השישי, בצלם אלוהים. וכאן הוא עובר לתאר, בתיאור נפלא, את קיצור תולדות הטכנולוגיה האנושית, מביות החיות ועד המצאת האטום. ולאחר שהוא מזכיר את האטום – "והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום". ההיבריס הטכנולוגי של האדם החריב את העולם והחזיר אותו לנקודת האפס. מה עשה אלוהים? שב וברא את העולם, "וביום השישי, הוא ראה כי מעשהו תם, ולא ברא את האדם. וירא אלוהים כי טוב".

בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ 
והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום.

וביום הראשון הבדיל אלוהים בין חושך לאור 
ויהי אור 
והבוקר בהיר זרח בעולם ואחריו בא הלילה שחור 
ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד.

וביום השני הוא יצר את הרקיע 
הרקיע הנפלא והכחול 
הרקיע שפרץ מתוך המים והבקיע 
נפרש מעל גבוה ועגול.

וביום השלישי הוא יצר את היבשת 
את העמק את ההר ואת הים 
ונטע הרבה עצים וגם שתל פרחים ודשא 
שהפליאו את העין ביופיים.
ויהי ערב ויהי בוקר יום שלישי.

וביום הרביעי את השמש ברא וירח עלה בלילות 
רבבות כוכבים כל כוכב הוא מזל 
סובבו ועברו במסילות 
ויהי ערב ויהי בוקר רביעי.

וביום חמישי הוא יצר חיים במים
את הצדפים את הדגים התנינים 
ובאותו היום פרחו בני הכנף אל השמים 
הנשרים הסנוניות והיונים. 
וביום השישי הוא יצר חיות בחלד
את הפילים האיילות את הצבועים 
ובאותו היום ממש הוא ברא אדם בצלם 
הוא ברא אדם בצלם אלוהים.
ויהי ערב ויהי בוקר יום שישי.

והאדם אילף כל בהמה 
והאדם חרש באדמה 
והאדם המציא את הגלגל 
והאדם השיט ספינות על גל 
והאדם ריסן את הקיטור 
והאדם טס מעלה כציפור 
והאדם כבש כוכבי מרום 
והאדם ברא את האטום.

והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום.

וביום הראשון הבדיל אלוהים בין חושך לאור 
ויהי אור.
והבוקר בהיר זרח בעולם ואחריו בא הלילה
שחור.
ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד.

וביום השני הוא יצר את הרקיע
הרקיע שפרץ מתוך המים והבקיע 
וביום השלישי הוא יצר את היבשת 
ונטע הרבה עצים וגם שתל פרחים ודשא 
ויהי ערב ויהי בוקר יום שני, יום שלישי ויברא את המאורות ברביעי.
וביום חמישי הוא יצר חיים במים 
ובאותו היום פרחו בני הכנף אל השמים 
וביום השישי הוא ראה כי מעשהו תם 
וישבות מכל מלאכתו 
ולא ברא את האדם.

וירא אלוהים כי טוב.

לחנו העוצמתי של סשה ארגוב, אף הוא חתן פרס ישראל, וביצוע המצמרר של "התרנגולים", הוסיפו משנה תוקף לעוצמת המילים. ניתן לראות את השיר כאנטי הומניסטי, אך מוטב לראות בו אזהרה, קריאת השכמה לאדם, להבין את אחריותו לקיום העולם.

****

סיפור בריאת העולם היווה השראה ליצירה התרבותית היהודית והנוצרית. במאמרי על פרק ב, אעסוק בשירו של דון מקלין "בראשית". כאן אזכיר עוד שני שירים.

שירו של נתן זך "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה".

כשאלוהים אמר בפעם הראשונה 
יהי אור! 
הוא התכוון שלא יהיה לו חשוך. 
הוא לא חשב באותו רגע על השמיים, 
אבל העצים כבר החלו מתמלאים במים 
וציפורים קיבלו אוויר וגוף.

אז נשבה הרוח הראשונה 
אל עיני אדוננו 
והוא ראה אותה במו עיני ענן כבודו 
וחשב כי טוב. 
הוא לא חשב באותו רגע 
על בני האדם, 
בני אדם לרוב.

אבל הם כבר התחילו לחשוב על עצמם 
בלי אלים. 
וכבר החלה מתרקמת בליבם 
מזימה על מכאוב. 
כשאדוננו חשב בתחילה על הלילה 
הוא לא חשב על שינה.

כך, כך אהיה מאושר, 
אמר בליבו האלוהים הטוב. 
אבל הם כבר היו לרוב 
אלוהים הטוב.

על פי תאורו של זך (לחן וביצוע: מתי כספי), אלוהים לא הקדיש מחשבה רבה בבריאת האדם, אבל בני האדם חשבו על עצמם, ואלוהים איבד שליטה.

ועוד שיר קסום על בריאת העולם ובריאת האדם הוא "בראשית" של אהוד מנור (לחן: צביקה נוי. ביצוע: גבי שושן). בשיר זה העולם נברא למען האדם, אבל לא למען האנושות, אלא למען הפרט, הפרט האוהב. הוא נברא לי ולך.

בראשית היו שמיים 
בראשית היה הים כחול 
בראשית היו לי יום ולילה 
שעות הרבה כמו חול 
בראשית היתה הארץ 
דשא עשב רך כשי לה 
בראשית. 
גן בעדן גן בלי שער 
משמיים גשם טוב ניתך 
אלוהים היה רחום עם שחר 
ולמשמרת נתן הוא לי אותך. 
בראשית היה לי שמש 
בראשית זימרו לי ציפורים 
בראשית הבשיל הפרי עד ערב 
תותים וגרגרים. 
היה לי לילה -
הרוחות ניגנו, זימרו שיר ערש 
לי ולך.

https://www.youtube.com/watch?v=kKy3wwD0FyU

"בראשית" - התרנגולים 1961 מילים: חיים חפר ז"ל לחן: סשה ארגוב ז"ל עיבוד: נעמי פולני כל הזכויות שמורות למחברים ולחברת NMC
YOUTUBE.COM