לא בדרך המבול - בראשית ח | אורי הייטנר

מאת: יונה ארזי ת.פרסום: 24/07/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

שבת פרשת נֹחַ תשס"ו (2005) הייתה "שבת ארגון" של תנועת "בני עקיבא". במוצאי אותה שבת, נערך כנס של החניכים, המדריכים, הבוגרים וההורים של "בני עקיבא" בגולן. ניהלתי באותה תקופה את מתנ"ס הגולן. תנועות הנוער בגולן פעלו במסגרת מחלקת הנוער של המתנ"ס. הוזמנתי לשאת דברים באירוע.

כאשר אנו מוזמן לשאת דברים, בוודאי בפני נוער, בוודאי באירוע חינוכי, איני מסתפק בדברי ברכה, אלא אני מנסה להעביר מסר. היה זה חודשיים לאחר עקירת יישובי גוש קטיף וההתנתקות מרצועת עזה. התנגדתי להתנתקות, כתבתי נגדה ומתנ"ס הגולן אימץ את מתנ"ס גוש קטיף – אירחנו אותם, התארחנו אצלם, מקהלת ילדים שלנו הופיעה שם ועוד. לאחר העקירה לקחנו על עצמנו את הליווי של עקורי נצר חזני שאותם אירחנו בגולן.

לצד ההתנגדות לעקירה, הייתי מודאג מאוד ממגמות שהייתי עד להן וראיתי בהן סכנה חמורה לדמוקרטיה – קריאה להתנגדות אלימה וקריאה לסרבנות. פעלתי ככל שיכולתי, בעיקר במישור החינוכי והקהילתי, נגד המגמות הללו. גישתי זו באה גם בדבריי בשבת ארגון, שאותם אביא במלואם:

"`וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל לִבּוֹ: לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם`. פסוק זה, מתוך פרשת השבוע, פרשת "נֹחַ", הוא בעיניי הפסוק המשמעותי ביותר בפרשה. המסר המרכזי אינו המבול, אלא הברית המגולמת בקשת בענן, המבטאת את ההבטחה שלא יהיה עוד מבול. הלקח של האלוהים מן המבול, הוא שהדרך לתיקון האדם והעולם, אינה דרך מהפכנית של החרבת הקיים והקמת עולם חדש תחתיו, אלא הדרך הארוכה והסבלנית של חינוך.

הסיבה לברית הזאת, אינה אשליה כאילו אחרי המבול האדם והעולם מתוקנים ולכן אין עוד צורך במבול. ההיפך הוא הנכון. המשך הפסוק הוא `כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו`. מבחנו של האדם, הוא יכולתו להתמודד עם יצריו הרעים ולנצח אותם. האיפוק, האחריות, היכולת להתגבר ולדחות סיפוקים, היכולת לכבד את רצונותיו, שאיפותיו ודעותיו של האחר, גם אם הוא שונה ממני ואפילו אם דעותיו מקוממות אותי, הוא מותר האדם מן הבהמה. אדם המסוגל להתגבר על ייצרו הרע, אינו יכול להיות תוצר של מהפכה והחרבת המציאות הקיימת, אלא של תהליכי חינוך ארוכי טווח.

זה המסר של פרשת "נֹחַ", זה המסר של היהדות, והוא מחייב אותנו ללכת לאורו. ב"האינטרנציונל", המנונה של המהפכה הקומוניסטית, נכתב "עולם ישן עדי היסוד נחרימה". תוצאת המהפכה הזאת, לא היתה מימוש ערכי הצדק והשוויון אותם התיימרה להגשים, אלא דיכוי האדם, רצח המוני וסבל נורא למאות מיליוני אנשים. היומרה של המהפכה הזאת, כמו של מהפכות אחרות בהיסטוריה, להמיט מבול על העולם הקיים ולהקים תיבת נֹחַ חדשה, שממנה יצמח עולם חדש, המיטה אסונות רבים.

לפני עשר שנים בדיוק, ניסה רוצח יהודי לסיים ויכוח פוליטי באמצעות צעד מהפכני, ההורס את הקיים באלימות ורצח. גם במקרה זה, היומרה להמיט מבול על המציאות כדי לברוא מציאות חדשה, גרמה לשבר לאומי. בפרשת השבוע נכתב: "שופך דם האדם, באדם דמו ישפך, כי בצלם אלוהים עשה את האדם". דרך האלימות, שביטויה השפל ביותר היה רצח רבין, מנוגדת לדרכה של היהדות.

בשנה האחרונה, חוותה החברה הישראלית את אחד המשברים הקשים ביותר בתולדותיה, עם עקירת יישובי גוש קטיף וצפון השומרון. גם במאבק הציבורי נגד העקירה, היו מי שלא ידעו לגבור על היצר, וניסו לדרדר את החברה הישראלית לכיוון מסוכן, שסופו לא ישורנו, באמצעות מאבק אלים וסרבנות. הנהגת המאבק שמנעה זאת והובילה מאבק ממלכתי ודמוקרטי, הפגינה אחריות לאומית. אילו נהגה אחרת, לא היתה מצילה את הגוש, אבל עלולה היתה להמיט אסון כבד על החברה הישראלית. הרוח של גוש קטיף, היא רוח של ציונות, של התיישבות, של אהבת הארץ, של דבקות ומסירות. יש לשמר את הרוח הזאת. הרוח של גוש קטיף היא גם רוח של ממלכתיות, של אחריות לאומית, של כיבוד החוק, של נאמנות ללא תנאי למדינה, שהרי אין לנו מדינה אחרת. זו אותה רוח שאותה יש לשמר. אין אלו שני צדדים של אותו מטבע. זהו אותו מסר. זו אותה רוח. היא מחייבת אותנו.

הדרך שלנו אינה דרך של מבול, אלא דרך של חינוך, של אחריות, של כבוד לכל אדם ולכל דעה, של השפעה בדרכים דמוקרטיות, בדיאלוג בין אחים, במפגש פנים אל פנים בין חלקי הציבור הישראלי. יהודה עמיחי כתב: 
כל זמן שהיינו יחדיו,
היינו כמספריים טובים ומועילים.

אחרי שנפרדנו חזרנו
להיות שתי סכינים חדות
תקועות בבשר העולם
כל אחד במקומו.

אל לנו לתת ידינו למצב שבו להבי המספריים הופכים, חלילה, לשתי סכינים הנעוצות בבשרנו.

שתי תנועות נוער פועלות בגולן – `בני המושבים` ו`בני עקיבא`. בידינו הבחירה, האם תנועות אלו תעמודנה משני עברי מתרס, או שתהיינה אלו שתי תנועות אחיות, היונקות מאותם שורשים, גם אם הן מתפצלות לענפים שונים, לאורחות חיים שונים ולהשקפות עולם נפרדות. שמחתי מאוד לפגוש בשבוע שעבר נציגות של `בני עקיבא` בחג המעלות של `בני המושבים`. כדי לאפשר זאת, הזזנו השנה את חג המעלות, הנֹחַוג בדרך כלל בשבת, לאסרו חג של סוכות. אני שמח לפגוש כאן היום, נציגות של התנועה האחות, `בני המושבים`.

אלו שתי תנועות אחיות, ולא שני מחנות יריבים. אסיים בציטוט דבריו של הרב קוק, במאמרו `מסע המחנות`, שנכתב לפני 72 שנים, אך נותר אקטואלי כביום היכתבו: `באמת, לא שני מחנות, כי אם שלושה מחנות הננו מונים מאז. מסורת ישנה היא, ש`ציבור` הוא כולל במובנו .. `צדיקים, בינוניים, ורשעים`, אבל זהו דווקא תיאור אישי, ועל כל אדם בפרט למדנו ש`אפילו כל העולם כולו אומרים עליך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע`. וטוב מאוד לאדם שיהיה שקוע לחשב חשבון עצמו, ולחטט במומיו הנפשיים ולהביט בעין יפה על אחרים, שיכול באמת להיות, שיש במצפונם גם אוצר טוב הסמוי מן העין. והננו צריכים להחליט, כי כוח כמוס של הצעדה לטובה ישנו בכל המחנות ובכל אישי האומה, ובייחוד בכל אלה שהערך הכללי של ישראל ותקוותו יקרים להם באיזו מידה שהיא.

אני מאחל לכם, חניכים ומדריכים, שנת פעילות מוצלחת ופוריה`.

****

אל תפן ליצר

יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו.

פסוק זה הינו אחד הפסימיים ביותר במקרא. האלוהים, למעשה, מיואש מהאדם שאכזב אותו. הוא הציל את המין האנושי, באמצעות נֹחַ, מן המבול, אך אם מלכתחילה כוונתו היתה לעצב מחדש אדם אחר, טוב יותר, לאחר המבול הוא מפוכח הרבה יותר. אין לו עוד ציפיות.

כבר בפרק הקודם עמדנו על התואר "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו", כשהדגש הוא על "ְּדֹרֹתָיו", כלומר יחסית לדור הרע. יחסית לדור הזה נֹחַ היה צדיק תמים. וכך גם פונה האלוהים לנֹחַ: "כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה". נֹחַ אינו צדיק באופן מוחלט, אלא רק באופן יחסי.

יתכן שיש בכך כדי להסביר את מה שעבר על האלוהים בתקופת המבול. המבול היה מעין צעד של יאוש. אלוהים התייאש מן העולם שברא ומן האדם שיצר, אך מתוך היאוש הזה בצבצה תקווה - נֹחַ, ש"מצא חן בעיני ה`".

תיבת נֹחַ אמורה היתה להיות סדנת היצירה של עולם חדש, טוב ומתוקן יותר, ברוח הנהגתו של נֹחַ. ניתן היה לצפות מן האלוהים, שבתום המבול יתייחס באופטימיות לעתיד האנושות החדשה, שתעוצב על פי דרכו של נֹחַ, אך גם כלקח מאסון המבול. והנה, אך הסתיים המבול, נֹחַ ובני ביתו עוד טרם הספיקו לחטוא; להיפך, נֹחַ יוצא מן התיבה ומיד מעלה עולות לה` על המזבח. מדוע, אם כן, יוצא ה` באמירה כה פסקנית, מבלי לתת צ`אנס - "יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו"?

משהו קרה, כנראה, בתקופת המבול שהשפיע על גישתו של האלוהים. כל עוד האנושות כולה התקיימה, בלט נֹחַ לטובה כצדיק יחסי. לאחר השמדת האנושות, התמקד האל בתצפיתו על נֹחַ וכעת הבחינה היתה מוחלטת, ללא השוואה למצוי, אלא לרצוי, לאדם האידאלי אליו שואף האלוהים. ובבחינה כזאת, נֹחַ אולי צדיק, אך לא תמים (תמים במובן שלם). יתכן שהאלוהים התאכזב דווקא מבניו של נֹחַ, שלא התנהגו כיאות בתיבה, והרי את הכשל המוסרי באופיו של חם, לפחות, ראינו בהמשך הפרשה, בגילוי העריות שלו עם נֹחַ, בשנתו.

מכל מקום, האלוהים מאוכזב מתוצאות המבול, מגיע למסקנת יאוש מן האדם, והמסקנה שלו מכך - החלטה בלבו "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל לִבּוֹ: לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם. וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי". אלוהים מיואש מהסיכוי לתיקון טוטאלי, ולכן אין עוד מקום לעונש טוטאלי. מכאן, הציפיות של האל מן האדם הן יחסיות וגם העונשים הם יחסיים.

המסקנה הגורפת אודות יצר לבו הרע של האדם מאכזבת ומתסכלת, אך יש בה צד חיובי. אם יצר לב האדם רע מנעוריו, והאדם יודע להבחין בין טוב ורע, הרי שהאתגר לבחור בטוב משמעותי הרבה יותר. אין לאדם יצר רע ויצר טוב. היצר הוא רע מנעוריו. הטוב הוא תוצאה של בחירה מוסרית ותבונית, שמשמעותה התגברות על טבעו. מתברר שבדרך לבחירה בטוב על האדם להתגבר על יצרו. זהו אתגר אדיר.

יצר הרע כמוהו ככח הכבידה של כדור הארץ. הגרביטציה מושכת את האדם כל הזמן כלפי מטה. ואף על פי כן, בכוחו של האדם להתגבר על כח הכבידה, לקום ולהסתער על האתגרים הניצבים לפתחו מידי יום. ההסתערות מנוגדת לטבע. ההתגברות על יצר הרע מנוגדת לטבעו של האדם. מבחנו של האדם הוא לחיות שלא על פי טבעו, אלא על פי קוד מוסרי המנוגד לטבעו.

לא פעם אני שומע את נביאי השקר המתנגדים לדרך חיים המנסה להגשים חלומות של חברת מופת, של צדק ושוויון, בטענה שהחיים הללו מנוגדים לטבע האדם. הם צודקים, הרי זו גם תוצאת האבחון של האלוהים. השאלה היא האם על האדם להיכנע ליצר, או לבחור באתגר.

בתפילת יום הכיפורים אנו מתפללים לקב"ה: "לברית הבט, ואל תפן ליצר". היפוכו של היצר; של יצר לב האדם שהינו רע מנעוריו, הינו הברית. הברית הזאת, היא המוסר היהודי. מהות המוסר היהודי הוא ההתגברות על יצר הרע, בחירה בטוב ונטילת אחריות אישית לתיקון עולם. התפילה היא פניה לאל, אך יותר מכך, אתגר לאדם היהודי - בחר בברית ואל תיכנע ליצר.