מדרשי המבול - בראשית ט' | מני גל

מאת: מני גל עיבוד תמונה יונה ארזי ת.פרסום: 24/07/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

הסיפור הפנטסטי אודות המבול, אותו אירוע קוסמי חריג בממדים היסטוריים, תואר בפירוט רב בספר בראשית, אך חכמינו המשיכו לפתח בדמיונם את הסיפור, והוסיפו פרטים בסגנון מדרשי. נכיר כמה מהמסורות המופיעות בפרקי דרבי אליעזר, מדרש תנאי, המיוחס לרבי אליעזר בן הורקנוס.

ומרגלית אחת היתה תלויה בתיבה, ומאירה לכל הבריות, כנר שהוא מאיר בגבורתו, שנאמר: `צהר תעשה לתבה`.

בחוץ סופה נוראה. השמים בוודאי חשוכים למדי. אלוהים סגר את התיבה מפני השפעות מזג האויר האלים. ובכן, כיצד התנהלו החיים שם בחושך, בתוך התיבה? הצוהר, שנוח צווה להתקין בתיבה, כך אומר ר` אליעזר, היתה מרגלית, אבן טובה ונוצצת, שהאירה לכל הנוסעים.

בעשרה במרחשון נכנסו כל הבריות אל התיבה; בי"ז בו ירדו מי המבול על הארץ, שהן מים זכרים, ועלו מן התהומות שהן מים נקבות, ונתחברו אלו עם אלו, וגברו להחריב את העולם, שנאמר: `והמים גברו מאד מאד על הארץ, ונמחו כל היקום שבארץ`.

מהיכן הגיעו כל אותן כמויות מים אדירות, שֶׁמָּחוּ את היקום כולו? – שואלים חכמים, ועונים: היתה שם הזדווגות כבירה של מים נקביים מן התהומות שמתחת לאדמה עם מים זכריים שירדו מן השמיים. הזדווגות זו הולידה כמויות מים נוספות, וכך נוצר המבול.

`ויישאר אך נח ואשר אתו בתיבה`, וחוץ מעוג מלך הבשן, שישב לו על אחד מן הסולמות של התיבה, ונשבע לנוח ולבניו, שיהיה להם עבד עולם. מה עשה נוח? נקב חור אחד בתיבה, והיה מושיט לו מזונו בכל יום ויום, ונשאר גם הוא .

בספר דברים כתוב: כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים. הרפאים היו תושבי הארץ הקדומים. כמה קדומים? אומרים חכמים: עוג מלך הבשן הוא שריד לאוכלוסיית רפאים, שחיה על פני האדמה לפני המבול, ומכל הרפאים רק הוא שרד. כיצד? הוא לא קנה כרטיס כניסה לתיבה, ולא הגיע אל נוח עם בת-זוג. יתכן כי גודלו הענק לא איפשר לו להיכנס פנימה, אל התיבה. אבל עוג תפס לו ונאחז באחד מסולמות התיבה, הצמודים לדופנה החיצוני. נוח חמל עליו, אחרי שהתחנן על חייו, והבטיח להיות עבד עולם לניצולים ולצאצאיהם. נקב נוח חור, חלון, בדופן התיבה, והיה מאכיל דרכו את עוג מדי יום ביומו. בזכות גובהו של עוג, הוא הצליח להחזיק את הראש מעל למי המבול, וכך שרד. על פי מדרש חביב זה האריך עוג ימים עד לתקופת כניסת בני ישראל לארץ כנען.

שלח נוח את העורב לידע מה בעולם. הלך לו (העורב), ומצא נבלת אדם בראשי ההרים, וישב לו על מאכלו, ולא השיב שליחותו לשולחיו.

העורב מעל בשליחותו, כי מצא דבר מה לאכול על פני היבשה. אך מה יכול היה העורב למצוא? נבלת אדם, שנספה במבול, ונותר על ראש אחד ההרים.

ותבוא אליו היונה לעת ערב, והנה עלה זית טרף בפיה. ולמה עלה זית? אלא אמרה היונה לפני הקדוש ברוך הוא: ריבון כל העולמים, יהיו מזונותי מרורין כזית זה, ונתונים בידיך, ואל יהיו מתוקים ונתונים ביד בשר ודם!

היונה מקבלת כאן ציון לשבח על צניעותה ועל הסתפקותה במועט. הזית ועליו מרירים הם, אך היונה מעדיפה אותם על מזון משובח יותר שיאכיל אותה האדם. תרבות גידול היונים, שהיתה נפוצה מאד בתקופת המשנה, הוכיחה דווקא את ההיפך. קל לביית יונים, אם מאכילים אותן יפה.

מכאן אמרו: שולח דברים ביד טמא, כשולח ביד כסיל, ושולח דברים ביד טהור, כשולח ביד ציר נאמן לשולחיו.

מהתנהגותם השונה של העורב הטמא והיונה הכשרה מפיקים החכמים לקח לנו, בני האדם. שליחות אין להפקיד בידיו של אדם טמא. חשוב מאד שגם השליח שלנו יהיה אדם ישר, אחרת יש סיכוי סביר שהשליחות תסתבך ולא תבוצע כהלכה. שליחת שליח לביצוע משימה אינה עניין טכני. השליח מייצג אותנו. נזכור זאת...

שנים עשר חודש עשו כל הבריות בתיבה, והיה נוח עומד ומתפלל לפני הקב"ה ואומר: ריבון כל העולמים, הוציאני מן המסגר הזה, כי עיפה נפשי מריח אריות ודובים ונמרים!

חז"ל עשו מאמצים רבים להעלות בדמיונם היצירתי את הסיטואציה של גן חיות השט בצפיפות בתוך תיבה במשך שנה תמימה, ובין השאר הם חשבו על הריח הבלתי נסבל, במיוחד של חיות טורפות, ריח שהעלה לנוח את הסעיף.

מצא נוח גפן, שגורשה ויצאה מגן עדן, ואשכולותיה עמה. נטל מפרותיה ואכל, וחמד אותם בלבו, ונטע ממנה כרם בארץ. בו ביום נשתגשגו פירותיה, דכתיב: `בְּיוֹם נִטְעֵךְ תְּשַׂגְשֵׂגִי` (ישעיהו)

שאלו חז"ל: מנין היו לו, לנוח, שתילי גפן לטעת מהם כרם? ובכן, כמו שארץ ישראל לא נשטפה במבול, כך גם גן העדן. מסיבה כלשהי גורשה הגפן מגן-העדן, אולי בעוון שכרות, וכך נמצאה על ידי נוח. מכאן ואילך התגלגל הכל במהירות: על הגפן היו אשכולות פרי בשל, נוח טעם והשתכנע, נטע את הגפן, ובו ביום הבשילה אשכולות ענבים. אכן, היו אלה ימים של נסים על גבי נסים!

 
 
38 people rea