הוּא הָיָה גִבֹּר צַיִד לִפְנֵי יְהוָה - בראשית י | דודו פלמה

מאת: כתיבה ועיבוד תמונה - דודו פלמה ת.פרסום: 27/07/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

 הוּא הָיָה גִבֹּר צַיִד לִפְנֵי יְהוָה; עַל כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי יְהוָה. 

 

כשאני חושב על נמרוד ישר מופיע בעיני רוחי פסלו של דנציגר `נמרוד`. הפסל שעשה דנציגר הוא כה דומיננטי עד שאני כמעט ולא יכול לדמות אותו בהקשרים אחרים.

הפסל, בגובה של 95 ס"מ, ברוחב של 33 ס"מ ובעומק של 33 ס"מ, חצוב באבן חול אדמדמה. מבחינת עיצובו, מציג הפסל את דמותו של נמרוד כצייד עירום. עיניו הפקוחות בולטות וחסרות אישון, חוטמו פחוס כשל דמויות מן הפיסול האפריקאי והוא אינו נימול. גופו צנום ועל כתפו ציפור ציד – בז. על ירכו של נמרוד חקוקה ציפור המופיעה במהופך, בצורה מקוטעת, כשפניה כלפי מטה. מאחורי גבו הוא אוחז במעין חרב, אולם צורת האחיזה בה אינה רגילה.

הגרסה הראשונה של הפסל נוצרה כהצעה לתבליט קיר שתוכנן עבור האוניברסיטה העברית. כדוגמן לגופו של "נמרוד" שימש אחיו הצעיר של דנציגר, מיכאל. במרכז התבליט, שנועד לבניין בתכנונו של ריכרד קאופמן, הייתה אמורה להופיע דמותו של נמרוד הצייד. אולם ההזמנה לתבליט בוטלה בשל הפרובוקטיביות ששידרה דמותו של נמרוד המקראי בעיני בני התקופה.

דנציגר יצר את "נמרוד" מאבן חול נובית אדומה, שהובאה מהעיר  הנבטית פטרה שבירדן על ידי פועלים ערבים ממפעלי ים-המלח. אולם דנציגר היסב את ייעודה. בספר "סיפורה של אמנות ישראל" נטען כי הפסל עוצב משבר אבן של פסל קודם של דנציגר, פסל שנותץ בידי קנאי דתי בחצר בית החולים "דנציגר", שבו שכן הסטודיו של הפסל. מהאבן נוצר, בנוסף ל"נמרוד", גם הפסל "שבזיה".

הפסל הוצג לראשונה בשנת 1944 במסגרת תערוכה כללית של אמני ארץ ישראל בבית "הבימה" בתל אביב. בעקבות הצגתו נמתחה עליו ביקורת רבה, ודנציגר אמר ש"כתבו שנמרוד מבטא את הטומאה, שהוא אליל". אך אחרים ראו בו נציג של הלאומיות היהודית החדשה.

במאמר ב"הארץ" כתב אז המבקר הקטלני חיים גמזו, ידיד משפחתו של דנציגר, על הצגת הפסל בבניין תיאטרון "הבימה" ושיבח את מקוריותו וחדשנותו של דנציגר. על הפסל עצמו כתב גמזו כי "מתקבל הרושם כאילו צורת האבן `התנתה` את צורתה השטוחה בחזה של הדמות. קשה להסכין עם נמרוד הצייד ואיש השדה והיער בעל חזה של שחפן. אולם, ההיוליות שבהבעה ובהופעה הכללית הנם עדות לכישרונו של האמן".

גם אדם ברוך העלה תהיה בקשר למעמדו של הפסל בעולם האמנות הישראלית, והוא שואל: "כיצד קרה שהפסל `נמרוד` של יצחק דנציגר, נעשה הדימוי המייצג ביותר של המודרניזם הישראלי והלא `נמרוד` הינו דימוי אלילי, ארוטי, פרימיטיבי, אזורי ועלילתי, בעוד המודרניזם הזה שאף הפשטה, בינלאומיות, הטמעה של אתיקה הומניסטית באסתטיקה דקה? מדוע המודרניזם המקומי קיבל על עצמו את `נמרוד`? זו אחת החידות (סתירות) המהותיות בנפש האמנות הישראלית". 

המעמד הקאנוני של הפסל התבטא בצורות שונות. ראשית, הודגשה בפרסומים השונים על הפסל העובדה שהאבן שממנה נוצר היא נובית. גם אופן הצגתו של הפסל במוזיאון ישראל, שרכש את הפסל בתחילת שנות השמונים, נעשתה בדרך כלל על גבי כן גבוה, תוך יצירת מיסטיפיקציה של הפסל.

בשנת 1991 הוצג הפסל במוזיאון ישראל במסגרת תערוכה בשם "מסלולי נדודים", שעסקה במוטיב הנוודות באמנות הישראלית. בתערוכה, שאותה אצרה שרית שפירא, הוצג הפסל בגובה הרצפה, על גבי משטח עץ. על ידי הורדת הפסל מכנו הרם והצגתו בגובה הרצפה, הוא חזר להיות בן דמות של צייד ועובד אדמה.

עם חנוכת הקמפוס המשופץ במוזיאון ישראל, בשנת 2010 הוצב הפסל במרכז אולם הכניסה של המוזיאון, בפתח תערוכת הקבע של האמנות הישראלית. שם תוכלו לפגוש בו בבקרכם במקום כשהוא צופה בתימהון על הדרך העקלקלה שעבר בתודעה הישראלית מאז שפיסל אותו דנציגר ועד היום.

עוד כמה דברים אודות נמרוד. לבני קראתי נמרוד. וכשהייתי מספר זאת במפגשים עם אנשים דתיים הם היו מפגינים זעזוע עמוק עד כדי סלידה מהמעשה הנואל שלי. ויש לי ידידה שרצתה לקרוא לבנה נמרוד, אך משום שחששה מהמטענים שהשם טומן בחובו היא קראה בסוף לבנה נמר. וזהו.