לֶךְ לְךָ כקוד גנטי - בראשית יב | אורי הייטנר

מאת: יונה ארזי ת.פרסום: 30/07/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

כשהייתי בן 16, ידעתי שלא אחיה באורח החיים העירוני של הוריי, אלא שברצוני להיות שותף להקמת קיבוץ צעיר; שלא אחיה במרכז הארץ, בקרבתם, אלא בסְפָר, בפריפריה הרחוקה. בגיל 17 התבייתתי על היעד הספציפי – קיבוץ אורטל, שהשבוע חגגנו ארבעים שנה להיווסדו. עזבתי את הבית ואת דרך החיים בה גדלתי, והלכתי לי אל מחוץ חפצי, מתוך רצון להגשים את אמונותיי וחלומותיי. אגב, אני מאמין שאמונותיי נזרעו בחינוך שקיבלתי בבית, אך שהגשמתם האמתית היא באורטל.

אילו אבי היה מנסה לעצור בעדי (הוא לא), הייתי משיב לו בשאלה: "אתה מדבר?!". אבי עזב בגיל 17 את ביתו, את ארצו, את הוריו ומשפחתו ועלה, בודד, לארץ ישראל. הוא לא ידע אם עוד יזכה לראות את הוריו ואת משפחתו. הוא הלך בצו לבו, להגשמת אמונתו וערכיו.

אם ילדיי ירצו ללכת למקום אחר, תהיה לי זכות מוסרית להלין עליהם? אם אני לא הלכתי בדרך הוריי, שלא הלכו בדרך הוריהם, מדוע עליי לצפות מילדיי שילכו בדרכי? העם היהודי החל את דרכו ב"לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". זה הקוד הגנטי היהודי, והוא עובר, כנראה מדור לדור.

מצד שני, קיים ביהדות גם האתוס על חוני המעגל, ש"פעם אחת היה מהלך בדרך, ראה אדם אחד שהוא נוטע חרוב. אמר לו: זה לכמה שנים טוען פרות? אמר לו: לשבעים שנה. אמר לו: כלום ברי לך שתחיה שבעים שנה ותאכל ממנו? אמר לו: אני מצאתי את העולם בחרובים. כשם שנטעו אבותיי לי, כך אטע אני לבניי. ישב חוני לאכול, נפלה עליו שינה ונתנמנם. עלה צוק והקיף עליו ונתכסה מעיניים וישן שבעים שנה. כשננער, ראהו לאדם אחד שהוא מלקט מאותו חרוב. אמר לו: אתה הוא שנטעתו? אמר לו: אבי אבא. אמר: ודאי מנמנם הייתי שבעים שנה". זה מסר שונה מן היסוד מ"לֶךְ לְךָ"; מסר של מי שקיבל את הנחלה מאבות אבותיו והוא מנחילה לנכדיו.

בין שני האתוסים הללו אני מנווט, כאבא לילדיי, וברמה הקיבוצית - כחבר קיבוץ המוביל את תהליכי הקליטה; הבנת רצונם של הבנים לסול את דרכם השונה בעצמם, והרצון שלנו שילכו בדרכנו.

אני מחנך את ילדיי על הערכים שבהם אני מאמין, על דרך החיים שבעיניי היא הטובה והנכונה ביותר. אם ילדיי לא יבחרו באורטל, כיוון שיחפשו דרך טובה יותר למימוש הערכים הללו (למשל, הקמת קיבוץ חדש, או עשיה חינוכית משמעותית, או חיפוש מקום בו נחוצה יותר תרומתם לחברה) אראה בכך הצלחה חינוכית גדולה. אם הם לא יבחרו באורטל מתוך גישה אגוצנטרית ואגואיסטית, רצון להתעשר וכו`, אראה בכך אי הצלחה למופת. אני מנסה, כל חיי, להפוך את אורטל למקום המתאים ביותר למי שירצה להגשים את דרך החיים הזאת. זה ייעוד חיי.

ובסופו של דבר – הבחירה של ילדיי היא בידם.

****

בקיץ 2006, אחיי ואני נסענו עם אבא שלנו ל"טיול שורשים" ברומניה. שיאו היה בעיירה רדאוץ, בחבל בוקובינה – עיירת הולדתו. ראינו את הבית הבנוי על חורבות הבית שגדל, את בית המלאכה של אביו, בתיהם של קרובי משפחה וחברים, בית הכנסת, תחנת הרכבת ממנה גורש עם כל היהודים למחנה הריכוז טרנסיסטריה והבית בו חי עם משפחתו עם שובם, לאחר השואה.

זה היה סיור מרגש, אך לא יכולתי להגדירו "סיור שורשים". המקום הזה הוא מרכיב משמעותי בהיסטוריה המשפחתית שלי, אך השורשים שלי אינם שם. בעבורי, סיור שורשים הוא ביקור בכותל, ביקור באתר גמלא, ביקור במחנה המעפילים בעתלית, תחנתו הראשונה של אבי בארץ, או במבועים – היישוב בנגב שהוריי היו בין מייסדיו.

גם אם עלייתי לאורטל הייתה ה"לֶךְ לְךָ" שלי, הוא נגזר מהמגה "לֶךְ לְךָ" המשפחתי, ה"לֶךְ לְךָ" של אבי. ההחלטה המשמעותית ביותר בחיי היא זו שקיבלתי בגיל 17 – לעלות לאורטל, קיבוץ צעיר שקם זה עתה בגולן. אבל ההחלטה שהשפיעה יותר מכל על חיי, הייתה החלטתו של אבי בגיל 17, לעזוב את הגולה ולעלות למולדת, לארץ ישראל.

לאורך כל הטיול ובעיקר ביום הטיול ברדאוץ, שירו של אהוד מנור "יליד הארץ" זמזם בראשי וחשתי הזדהות עצומה עם מילותיו.

אבא שר אני לך, 
על שיום אחד 
קמת ותלך. 
אמא זה השיר הוא לך, 
על ימי לכתך 
אחרי אבי לכאן.

שמש בא אל החלון, 
ענף ירוק מלילה נעור, 
וילד שפקח עיניו לתכלת 
כאן בארץ אל, 
בצל כרמל, 
ליד הנחל.