פרשנים מוקדמים על פסוקי הפרק -  בראשית יב  |מני גל

מאת: מני גל התמונה PIXABAY ת.פרסום: 30/07/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

אופיה של הפרשנות המוקדמת לתנ"ך, החל בחז"ל ועד עמוק לתוך ימי הביניים, נוטה לכיוון הסגנון המדרשי. מרתק להכיר את דרך חשיבתם של פרשנים מוקדמים, והפעם נפגוש את רש"י, את הרמב"ן, את `אור החיים`, את `כלי יקר` ואת אבן עזרא.

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.

לפנינו מבט חודר ומאלף אל תוך המתודיקה של פרשני התנ"ך המוקדמים. הנה מה שאומר הרמב"ן על פסוק זה:

ויאמר ה` אל אברם לך לך - להנאתך ולטובתך, ושם אעשך לגוי גדול, וכאן אי אתה זוכה לבנים. זו לשון רש"י, ואין צורך, כי משפט הלשון כן: `הגשם חלף הלך לו` (שיר השירים ב יא) `אלכה לי אל הגדולים` (ירמיהו ה ה) `קומו ועברו לכם את נחל זרד` (דברים ב יג), ורובם ככה, אבל רבותינו עשו מדרש במה שאמר הכתוב.

תחילה מצטט הרמב"ן פרשנים קודמים לו, ובמקרה זה – את רש"י. הוספת המילה `לְךָ` נועדה לומר כי ההליכה של אברהם היא לטובתו, למענו, ולא רק מילוי צו אלוהי. מיד לאחר מכן מוסיף הרמב"ן כי אין צורך בפרשנות זו, וכי היא בגדר מדרש. הנימוק – לשוני. הרמב"ן מביא שלושה ציטוטים מהתנ"ך, שבהם מופיע אותו ביטוי לשוני בצמוד לפועל `הלך`. כלומר – אין הבדל משמעותי בין `לֵךְ` לבין `לֵךְ לְךָ`. המדרש, כך אני מבין את כוונת הרמב"ן, מוציא מפשט הכתוב מֶסֶר, שהכותב לא התכוון לו.

וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ, וֶהְיֵה בְּרָכָה!

רש"י אומר: לפי שהדרך גורמת לשלשה דברים: ממעטת פריה ורביה, וממעטת את הממון, וממעטת את השם, לכך הוזקק (אברהם) לשלוש ברכות הללו, שהבטיחו על הבנים, ועל הממון ועל השם.

רש"י סבור, כי היציאה לדרך נדודים כרוכה באובדן של שלושה מרכיבים באיכות החיים של הנודד – ממעטת בפריה ורביה (אולי משום שבעת נדודים קשה לגדל ילדים רכים), ממעטת את הממון (יש הרבה הוצאות ומעט הזדמנויות להכנסה), וממעטת את השם (הנודד הולך לארץ זרה ונוכריה, שבה איש לא מכירו, והוא יצטרך להשקיע מאמצים רבים כדי לעשות לו שם במקום החדש. פרשנות זו של רש"י היא, אולי, מדרש על הפסוק, אבל היא מעניקה לנו הסתכלות על תופעת הנדודים בחייו של אדם, וזה יפה.

וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְהֹוָה.

`אור החיים`: אברהם הלך כאשר דבר אליו ה` בסמוך, ומה נאמר בדברי ה`, אל הארץ אשר אראך, שלא הודיעו מקום אשר יבוא שמה; ואף על פי כן הלך מארצו, וסמך על מה שיודיעהו ה` כשירצה, מבלי חשוב לומר: איך אצא מהעיר קודם שנדע המקום? וזה ניסיון גדול.

אור החיים מתייחס למילה `כאשר`, ואומר כי אברהם לא היסס לרגע לאחר ההתגלות האלוהית. בו ברגע, כאשר דיבר אליו ה`, יצא אברהם לדרך. אם נקרא שוב את נוסח דבריו של האל אל אברהם, נשים לב כי אלוהים לא אמר לאברהם `אל ארץ כנען`, אלא `אל הארץ אשר אראך`. אברהם יצא לדרך בלי לדעת לאן תוביל הדרך, בבוטחו באל ביטחון מוחלט. פירוש זה, גם אם מדרש הוא, מתאים מאד לדימוי של אברהם, הנאמן לדברי האל נאמנות ללא סייג.

וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן, וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן.

ה`כלי יקר` אומר: ולמעלה נאמר: `ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו`. לפי שקודם שהובטח אברם שיהיו לו בנים, היה מתרחק מן שרה מצד היותה עקרה, לפי שכל אותן הבעילות אינן לקיום המין; ע"כ נאמר `ותהי שרי עקרה, אין לה ולד`. לפי שהיתה שרה עקרה על כן הכניס (מי הכניס? תרח? הסופר?) את לוט ביניהם. אבל אחר שנאמר `ואעשך לגוי גדול`, והובטח בבנים, כתיב: `ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט`, כי בלשון `ויקח` הורה שאומר כאילו עשה ליקוחין (נישואין) שניים תחת אשר היה פרוש ממנה, כדרך שנאמר (שמות ב.א) `וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי`.

תשומת הלב הקפדנית לפרטים קטנים כמו סדר המילים בפסוק או סדר הפריטים ברשימה משמש את ה`כלי יקר` ככלי עבודה דרשני. תחילה מופיע לוט ברשימה לפני שרה, וה`כלי יקר` מסביר זאת בעובדה ששרה היתה עקרה, ואברהם היה מתרחק ממנה, כלומר נמנע מיחסי אישות עמה, שכן `שומר הלכה` היה אברהם, וידע כי יחסי אישות ללא כל סיכוי להריון הם בגדר חטא (נו, טוב...). לאחר מכן הבטיח האל לאברהם כי ייוולד לו בן. מרגע זה פג התוקף של לוט כאחיין המשמש תחליף לבן, והדבר בא לידי ביטוי בפסוק, שבו מופיע לוט אחרי שרה.

ה`כלי יקר` מתאר, באמצעות מדרש זה, שני מנהגים, שאולי היו תקפים בזמנו: האחד – ההתרחקות (לכאורה) מקיום יחסי מין עם אשה עקרה (קשה להאמין כי זה היה המנהג אצל בעלים שלהם היתה רק אישה אחת, ולא החזיקו פילגשים), והשני – מעמדו של האחיין במשפחה, שבה הדוד הוא חסר בנים יורשים.

וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם, עַד אֵלוֹן מוֹרֶה. וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ.

חכמינו שאלו פעם ועוד פעם – מהי משמעות ההבטחה של ה` לתת את הארץ לזרעו של אברהם, בעוד שבארץ זו יושב עם אחר, הכנעני? שאלה זו, שלא נפתרה עד היום, הציקה להם, לחכמים, והם ניסו לתרץ ולהסביר את העובדה הזאת בדרכים שונות.

אומר אבן עזרא: יתכן שארץ כנען - תפשה כנען מיד אַחֵר, ואם איננו כן, יש לו סוד, והמשכיל ידום.

על פי אבן עזרא, יתכן שכנען לא היה בעליה המקוריים של הארץ, והוא תפסה מיד אחר, ומכאן שאין בעיה לקחתה ממנו. אבן עזרא לא משוכנע שפירוש זה הוא נכון, ועל כן (כך אני מבין את הסיפא של דבריו) אין הסבר מספק למתן ארץ ישראל לעם ישראל, אך הוא אומר: `והמשכיל ידום`, כלומר – הוא מציע למי שמוחו בקודקודו לא לחפור בשאלה רגישה זו...

`אור החיים` – יש לו הסבר אחר: עוד ירצה בהודעת `והכנעני` לומר פתח (פתח – אולי במובן של נימוק והצדקה) הזכיה בארץ, כי הכנעני היה אז בארץ, שהוא עבד, דכתיב `עבד עבדים יהיה לאחיו`. אין לו קניין, וכל התופס בקנייניו, מבני שם או יפת, יזכה בהם ובאדמתם, ובא הקב``ה וזיכה הדבר לאברהם; וזולת זה, אם לא היה הכנעני אז בארץ, אלא מבני יפת, לא היה מקום להוציאם מידם, אחר שזכו בה.

זוכרים את קללת נוח לבנו חם (אבי כנען), שחטא בגילוי עריות? מרגע זה ואילך כנען הוא במעמד עבד, ולעבד, הרי יודעים אתם, אין זכויות קניין. מכאן שישיבת כנען בארץ לא זיכתה את העם הזה בבעלות עליה. לו היתה, כך טוען `אור החיים`, הארץ מיושבת על ידי צאצאים של שם או של יפת, לא ניתן היה להבטיחה לאברהם ולזרעו. מי החליט כי כנען הוא עבד לנצח נצחים, וכי לעבד אין זכויות קנין? מי שכתב את ספר בראשית! וכעת אולי ניתן להבין את הסיפור המוזר על חם ועל אביו נוח, ועל הקללה שקולל חם. ישנה סיבה להמצאת הסיפור הזה, והיא שלילת זכות העם הכנעני על ארץ ישראל.