וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו - בראשית יד | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר ת.פרסום: 02/08/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

פועלו של אברהם, אבי האומה, בפרק יד, הוא מופת של "מעשה אבות, סימן לבנים".

לראשונה, אנו מגלים שאברם היה לוחם, מפקד, מצביא. הוא לא היה מיליטריסט, לא איש צבא מקצועי, לבו לא היה נתון למלחמות. אולם כאשר היה צורך להגן על הקיום, או במקרה הזה – להציל את לוט, אחיינו, שנפל בשבי, הוא גייס את כל עובדיו, חייל אותם במהירות והזדרז לצאת לקרב ולנצח. הוא לא חשב שהוא רשאי להשתמט ואחרים יעשו את המלאכה. הוא לא חשב שתפקידו ל"להיהרג באוהלה של תורה". המופת שלו הוא של גיוס כללי, של אקטיביות, של רוח לחימה. וכל מי שנוהג אחרת ומשתמט, ובוודאי אם הוא עושה זאת בשם התורה, כביכול, נוהג בניגוד מוחלט לדרכו של אברהם אבינו.

מופת שני הוא הערבות ההדדית. היא אינה מוגבלת. כאשר אחיינו נופל בשבי, אברהם אינו מפקפק בחובתו לעשות את הדרוש כדי לחלצו.

מופת שלישי הוא באופן שבו הוא מתמודד עם שבי. הוא לא משחרר מחבלים רוצחים, כפי שאנו רגילים בעשרות השנים האחרונות, אלא יוצא למבצע חילוץ. אבי האומה בחר באנטבה – לא בעסקת ג`יבריל ולא בעסקת גלעד שליט. דרך זו ראויה גם היום.

מופת רביעי הוא התנהלותו מול האביב הכנעני. כאשר עמי האזור נלחמו אלה באלה, הוא הבין שאין זה מעניינו להתערב ולסכן חיים על אינטרסים לא לו; אין זה תפקידו להיות השוטר של המזרח הקדום. רק כאשר האינטרס הלאומי שלו, או אם לדייק יותר – המשפחתי, חייב זאת, הוא קם ועשה מעשה. כך ראוי שננהג גם אנו, היום. כאשר אויבינו נלחמים אלה באלה, אין מקום לשיגעון גדלות של מעצמה אזורית, ואין צורך לנסות להפיל שלטון זה או להציב שלטון אחר, על פי נוחותנו, כפי שיש הקוראים אצלנו, כאילו נמחקה מזיכרונם פרשת הבוץ הלבנוני בו שקענו בהרפתקה מסוג זה. לעומת זאת, על האינטרסים הלאומיים שלנו, כמו למשל מניעת העברת נשק אסטרטגי לחיזבאללה או מניעת התבססות משמרות המהפכה האיראנים ליד גבולנו, עלינו להגן, גם בפעולה צבאית. אני שמח שהממשלה אכן פועלת על פי האסטרטגיה הזאת.

מופת חמישי הוא סירובו של אברהם ליהנות מן השלל של המלחמה. טוהר הנשק מחייב שימוש בו אך ורק למטרות שלשמן נועדה המלחמה, ולא להתעשרות.

****

דוד בן גוריון העריץ את אברהם, בין השאר בזכות סיפורי הפרק הזה.

"עכשיו בא אחד המאורעות הגדולים המגלים גבורתו וגודל נפשו של אברהם: גיוסם של כל חניכי אברם – 318 איש במספר, בימים ההם היה זה נחשב לכוח אדיר – להציל את בן אחיו לוט, שנשבה על ידי כדרלעומר ושלושת בעלי בריתו, במלחמתם עם חמשת מלכי סדום ועמורה ובעלי בריתם. "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו, וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו, יְלִידֵי בֵיתוֹ, שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וַיִּרְדֹּף עַד דָּן. וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו, וַיַּכֵּם, וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה, אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק. וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ, וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב, וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם".

אברהם היה אסטרטגוס מצוין ובחר לו הזמן המתאים ביותר לתקוף – בלילה, כשהאויב היה עייף ושכב לנוח. גם צה"ל בימנו העדיף קרבות לילה: גם במלחמת הקוממיות, גם במערכת סיני וגם במבצעי המרובים שעשינו בין שתי המערכות הגדולות, וגם בזמן האחרון במזרח הכנרת.

כשאמר מלך סדום לאברם: "תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ, וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ". אמר לו אברם: "הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל יְהוָה, אֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל, וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ". אברהם יצא למלחמה להציל שבויים ולא לבוז בז.

סוגיה נוספת בפרק זה לה נתן בן גוריון את הדעת, היא השימוש של מלך שלם בביטוי "אֵל עֶלְיוֹן".

"מהתורה ברור שבארץ היו, עוד לפני בוא אברהם, מאמינים באֵל עֶלְיוֹן, כפי שאנו לומדים מפרק יד, שמלכיצדק מלך שלם היה כוהן לאֵל עֶלְיוֹן ובירך את אברהם באמרו: "בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ". בכינו זה, "אֵל עֶלְיוֹן", השתמש גם אברם בדברו אחר כך אל מלך סדום. אמנם אברם הקדים את השם ה` ל"אֵל עֶלְיוֹן" אבל בספר שמות נאמר בפירוש "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אֲנִי יְהוָה. וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי, וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם". ומדברי מלכיצדק שהיה כוהן לאל עליון, אשר בו האמין גם אברהם, יש להסיק שלפני בוא אברם כבר היה בארץ קהל מאמינים באֵל עֶלְיוֹן, שכן אין להניח שמלכי צדק היה כהן לעצמו בלבד. אף ייתכן שעובדה זו – מציאות מאמינים באֵל עֶלְיוֹן – היא היא שמשכה את אברהם מארץ חרן לארץ כנען, שהייתה, בלי ספק, הרבה יותר דלה ועניה מחרן".

בכך, למעשה, כופר בן גוריון באקסיומה, שלפיה אברהם הוא אבי האמונה המונותאיסטית.