בין הבתרים - בראשית ט"ו | דודו פלמה

מאת: דודו פלמה, התמונה גרהדט הוט ת.פרסום: 02/08/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

 וַיִּקַּח לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה, וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ, וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ; וְאֶת הַצִּפֹּר לֹא בָתָר. וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים; וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם. וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם; וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו. וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי; וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל. וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם.

כמו היחס בין האושר (שנמשך כשלוש דקות בסה"כ) לסבל (כל המחזה פחות שלוש דקות) כך היחס בין הסבל לאושר במחזה "הילד חולם" של חנוך לוין. כך גם כאן היחס בין הסבל שאלוהים מבטיח לצאצאיו של אברם לשלום המיוחל שיבוא רק כאשר יבואו אל אבותיהם בשלום.

התיאור הכל כך פלסטי של ברית בין הבתרים הוא אולי אחד מהתיאורים מפילי האימה הגדולים ביותר בתנ"ך. בעיקר משום שהוא מתרחש בתוך נפשו של אברם ולא מחוצה לו. הפחדים הכי גדולים בעולם האנושי באים מבפנים. והאימה הגדולה של ברית בין הבתרים מלווה את שתי הבטחות גדולות שמבטיח אלוהים לאברם, ודרכו אולי לכל המין האנושי.

הבטחה לסבל בל יתואר והבטחה למולדת, להומלנד. וכשמתבוננים אל ההיסטוריה של העם היהודי, אפשר להבחין די בנקל שאלוהים טוב יותר בלקיים את הסבל האנושי המובטח, מאשר את השלום האנושי המובטח כנ"ל. ובכל מקרה הוא מסייג גם את השלום וגם את המנוחה הנכונה, במין סוג של ציניות אלוהית, בכך שנשיג את אותם שלום ומנוחה, רק כאשר נשוב אל אבותינו. (כמעט ואפשר לשמוע את צחוקו המהדהד של אלוהים מעל לראשו המושפל של העם היהודי שצולח את ים הייסורים בדרכו בעולם עד היום ועד בכלל).

 

וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה: כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֺן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה.

בכל פעם שאני מגיע לעוון האמורי, אני נזכר בשירו של עלי אלון "בכי האמורי", שמביא משהו מהדיכוטומיה הזאת בין הסבל שאין לו סוף לאושר המדוד במשורה. עלי אלון מתאר בשירו את ההבטחה כך "ורק ההבטחה העתיקה עוד מרחפת מעלינו כעיט..." ומזכיר לנו את העיט היורד על הפגרים בבראשית טו. ואם תואילו להרים את הראש בכל רגע נתון, תיראו אותו שם יורד על פגרינו בהתמדה אלוקית, כמו העיט המנקר את כבדו של פרומתאוס, כאשר אנו נעים ונדים במסע רפאים נצחי בין גאולה לקללה.

 

בכי האמורי / עלי אלון

--------------

 

בכי נורא אחז בעם. המרגלים

חזרו בוכים לביתם, וכל איש - מסביבו

בניו ובנותיו, בניהם ובנותיהם -

גועים בבכיה, והשכנות מתאספות

ובוכות, ומשפחה שומעת ממשפחה, וחלון

מחלון, והבכי עובר כאש בקוצים

וכל השבט בוכה, וכן שכנו

ושאר השבטים - ששים ריבוא בוכים...

 

"לשם מה המכות? לשם מה ההפיכה האלימה?

לשם מה כל הדרך הארוכה, בלהט ביום, בקרה

בלילה, משאירים את החללים

מאחור -

 

כדי להידחק לארץ תפוסה?

לגרש, להחריב, להוריש - ועל החרבות

לבנות את אושרי?

 

האם תמיד אצטרך לשמוע מתחת

את בכי ילדי האמורי?

 

מוטב לי למות במדבר, או לחזור

ולהיות אלף פעמים עבד

מאשר להתחיל את סיפור חיי

מחורבן, מגירוש, מהרג"

...

חלומות גדולים, גדולים מדי - האם להתגשם נועדו?

יצאנו לגאול עולם ולא הצלחנו לתקן

אפילו את עצמנו

ורק ההבטחה העתיקה עוד מרחפת מעלינו

כעיט

ואנו הולכים... נמשכים

ונדחים. מסע רפאים בין גאולה לקללה...

 -------------------------------------------------------                      

(מתוך: בדרך לארץ המובטחת / עלי אלון, 1989)

 

וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה; וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ, אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְהוָה אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר:  לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי, וְאֵת הַקַּדְמֹנִי,  וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי, וְאֶת הָרְפָאִים, וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי, וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי. 

 

וההבטחה העתיקה הזאת מלווה אותנו עד עצם היום הזה. כאשר אנו מתכתשים עד מוות, שני עמים על האדמה הזאת שהובטחה לנו בתנ"ך הזה שהבטיח לנו את הארץ ממש כמו שהוא תובע מאיתנו לסקול את מי שעובר על "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה, תּוֹעֵבָה הִוא".

ואלה מאיתנו שנמנעים מן ההבטחה הגדולה ממש כמו מהמצווה לסקול הומואים, היעלה בידנו לממש את זכותנו למולדת בלי להכרית עם אחר, על ידי כך שנחלק את הארץ בין כל בניו של אברהם? או שנעשה זאת בדרכו של אורי צבי גרינברג: "וזה יהי יום ומנחל מצרים עד פרת/ ומים עד מעבר מואב יעלו בחורי/ וקראו את אויבי ומשנאי אל הקרב האחרון/ והדם הוא יכריע מי השליט היחיד פה.

או שאולי פשוט נשב בשקט במובלעות השינה המאושרות שלנו, פריבילגים שכמותנו, ונצפה בכמיהה גדולה לברברים שיבואו מתוכנו ויכלו אותנו.

ימים כלילות עוד יגידו.

----------------------------------------

התחריט: גרהרד הוט (1648–1733)