הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט - בראשית יח | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר, Bartolomé Esteban Murillo (1618–1682, אברהם והמלאכים ת.פרסום: 07/08/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

בניסיונות רבים נדרש אברהם לעבור, כדי להיות ראוי למעמד אבי האומה; החל ב"לך לך", דרך המילה, ועוד לפני הניסיון הנורא מכל, אליו נגיע בפרקים הבאים, הוא ניצב בפני עוד שני ניסיונות בפרק זה.

הראשון הוא ניסיון הכנסת האורחים. אברהם יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם, בשקט, בנחת. מעשן נרגילה. מגלגל את המסבחה. הכל שקט מסביב, מנוחה נכונה. ופתאום, כל קצב הסיפור משתנה כהרף עין, מן הקצה אל הקצה. אברהם פעלתן, אץ רץ, אקטיבי בטירוף. מה קרה? הוא נשא עיניו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו.

מרגע שאברהם ראה אורחים, חלה בו מטמורפוזה. כאילו נכנסה בו רוח תזזית. בעבר כבר ראינו את אברהם כגבר פאסיבי, אך גם כאקטיבי – אם בעליה לארץ כנען, או בפרק הקודם, כאשר מיהר בו ביום שקיבל את המצווה למול את עצמו, את בנו ואת כל עובדיו הזכרים. גם בפרק זה, אברהם ממהר למצווה.

וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל, וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה. וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ. יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ. וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם, אַחַר תַּעֲבֹרוּ, כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם. וַיֹּאמְרוּ: כֵּן תַּעֲשֶׂה, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה, אֶל שָׂרָה, וַיֹּאמֶר: מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת, לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת. וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם, וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב, וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ. וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב, וּבֶן הַבָּקָר, אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם, וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ, וַיֹּאכֵלוּ.

תיאור קצר, שכולו עשיה מזורזת, של אברהם עצמו ושל שרה והנער שאותם הוא מפעיל. 6.5 פסוקים בסך הכל, וכמה ביטויי הזדרזות: וַיָּרָץ, וַיְמַהֵר, מַהֲרִי, רָץ, וַיְמַהֵר. ומדובר באדם לא כל כך צעיר. הוא בן 99, שזה עתה עבר ניתוח לא כל כך פשוט – הוא מל את עצמו.

תחילה הוא ניגש אליהם ובצניעות מפציר בהם לתפוס קצת צל, לשתות קצת מים, להישען על העץ, ובינתיים ימרח להם פרוסה. אך הוא מכין להם סעודה כיד המלך, שאליה הוא בוחר את המובחר בעדר הבקר שלו, ומגיש להם אותו מבושל בחמאה. בחמאה?! בשר וחלב?! מה, אבינו מפר את מצוות הכשרות?

התשובה ההגיונית היא שטרם ניתן האיסור הזה ולכן זו אינה עבירה. אבל הרי אין מוקדם ומאוחר בתורה... ובכל זאת, אברהם אבינו. תשובתי שונה. ודאי שאברהם ידע שאסור לבשל גדי בחלב אמו. הרי כך כתוב במפורש. ולכן, הוא לא בישל גדי בחלב אמו. על כל שאר החומרות הוא מצפצף. הוא אפילו לא ממתין שש שעות אחרי שנגס בפולקע, ועד שיכניס נס קפה לפיו.

במבחן הכנסת האורחים עמד אברהם בהצטיינות.

****

הכנסת האורחים היא הדוגמה האישית המופתית של אברהם לבניו, ממשיכיו.

השיר "צל ומי באר", נכתב בידי יורם טהרלב, בן קיבוץ יגור, והוא קשור לתולדות קיבוצו. ב-9 באוקטובר 1945, פרץ הגדוד הראשון של הפלמ"ח, בפיקודו של נחום שריג, חבר קיבוץ בית השיטה וסגנו יצחק רבין, למחנה עתלית, בו ריכזו הבריטים את המעפילים לקראת גירושם מן הארץ. הכוח שחרר 208 מעפילים, והצעיד אותם כל הלילה דרך נחלי הכרמל לקיבוץ יגור. המעפילים פוזרו בין חדרי החברים, והכל – חברי הקיבוץ, הפלמ"חניקים והמעפילים תודרכו להשיב תשובה זהה לשאלות הזיהוי של הבריטים: "אני יהודי מארץ ישראל". גם בחדר הוריו של יורם טהרלב בן ה-7 הוסתרה מעפילה.

המשטרה הבריטית שיגרה למזכירות יגור תביעה אולטימטיבית להסגיר את המעפילים. מזכירת הקיבוץ, בת שבע חייקין, השיבה במכתב הבא: "אין אנו מכירים בחוקיות תביעה זו. היה לנו, ולעולם כולו, כל היסוד להאמין כי לאחר הזוועות שעברו על עמנו בשנות המלחמה, תעשה בריטניה הגדולה את כל המאמצים להחיש את עלייתם של שרידי היהדות לארץ.

לא נסגיר מעפילים לידי המשטרה, כי אם נעזור בידם תמיד ובכל הדרכים לעלייתם לארץ מולדתם.

לא נסגיר אנשים שעזרו למעפילים להשתחרר ממחנה הריכוז בארץ, כי כל היישוב העברי עומד הכן לעזרתם של המעפילים.

לא נשקוט ולא ננוח עד אשר קום יקום הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל, ארץ מולדתנו, ובה עם עברי חפשי ובריא, בן חורין ככל העמים עלי אדמות".

בשיר "צל ומי באר", מנציח טהרלב את רוחו של הקיבוץ, שפתח את שעריו ובעיקר את הלב למעפילים. השיר מסתיים במילים המרגשות, האמתיות כל כך:

"זה הבית שבנינו, זה האורן שנטענו, זה השביל וזוהי הבאר. מי שבא לפה –אחינו. מי שבא יסב אתנו. והשער שוב לא ייסגר".

את השיר הלחין לוי שער וביצעו בהרמוניה נפלאה שני הצמדים המתחרים, שהקליטו ב-1984 אלבום משותף: "הפרברים" ו"הדודאים".

במדרון מעל הוואדי 
עץ השקדייה פורח 
באוויר ניחוח הדסים 
זה הזמן לפני הקיץ 
שעריו הלב פותח 
ותמיד ברוכים הנכנסים.

בימים אשר כאלה 
מחכים עד בוא הליל 
מחכים לצעדים קרבים 
לא סוגרים את הבריח 
לא עוצמים את העיניים 
בימים כאלה מקשיבים.

מי שרעב ימצא אצלנו פת של לחם 
מי שעייף ימצא פה צל ומי באר 
מי שסוכתו נופלת 
חרש יכנס בדלת 
חרש יכנס ועד עולם יוכל להישאר.

מי שרעב ימצא אצלנו פת של לחם 
מי שעייף ימצא פה צל ומי באר 
מי שסוכתו נופלת 
חרש יכנס בדלת 
ותמיד יוכל להישאר.

זה הבית שבנינו 
זה האורן שנטענו 
זה השביל וזוהי הבאר 
מי שבא לפה אחינו 
מי שבא יסב אתנו 
והשער שוב לא ייסגר.

****

גם נעמי שמר כתבה על הכנסת אורחים, לא בהקשר של אירוע מסוים.
כך היא מתארת, בהתפעלות, קבלת אורח:

אם בשער יש אורח 
שנחת מעבר ים 
מה נציע לאורח 
בבואו משם?

טנא ירוק, פרח לבן 
יין אדום, פת במלח 
זה מה שיש 
שב אתנו כאן.

שב אתנו, זה הבית 
תריס פתוח למדבר 
שב אתנו כבן בית 
לא כהלך זר.

טנא ירוק...

והלב הזה הפתי 
שאף פעם לא יחכים 
שוב נדלק ושוב הריע 
אל המרחקים.

טנא ירוק...

האורחים הולכים הביתה 
תריס פתוח שוב נסגר 
השולחן נעור וריק 
וזה מה שנשאר.

טנא ירוק...

בשירה "מחבואים" ("חפש אותי") משתמשת נעמי שמר במילים מן הפרק: כְּחֹם הַיּוֹם. 
חפשי אותי 
בתוך חורשה כְּחֹם הַיּוֹם
אולי אני אילן עבות.

****

המבחן השני שבו עומד אברהם באופן מעורר התפעלות, הוא מבחן "לא תעמוד על דם רעך". זהו גם מבחן אומץ, כיוון שאברהם עומד בו מול האלוהים.

אלוהים משתף את אברהם בתכניתו הסודית, להשמיד את סדום ועמורה, הערים החטאות. אברהם, מן הסתם, מודע להיותן ערים חטאות, אך הוא אינו מעלה על הדעת שזה הפתרון. הוא מחציף פנים לאלוהיו, עושה כל שלאל ידו כדי למנוע את הגזירה, ואינו מהסס לנזוף באלוהים, לקרוא אותו לסדר ולדרוש ממנו צדקה ומשפט. כדאי לקרוא את המו"מ המופתי בין אברהם לאלוהים במלואו.

וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם, וַיֹּאמַר: הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע? אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר? הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ? חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע! חָלִלָה לָּךְ! הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?! וַיֹּאמֶר יְהוָה: אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר, וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם. וַיַּעַן אַבְרָהָם, וַיֹּאמַר: הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי, וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר. אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה? הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת כָּל הָעִיר? וַיֹּאמֶר: לֹא אַשְׁחִית אִם אֶמְצָא שָׁם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה. וַיֹּסֶף עוֹד לְדַבֵּר אֵלָיו, וַיֹּאמַר: אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם אַרְבָּעִים? וַיֹּאמֶר: לֹא אֶעֱשֶׂה בַּעֲבוּר הָאַרְבָּעִים. וַיֹּאמֶר: אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי, וַאֲדַבֵּרָה. אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם שְׁלֹשִׁים? וַיֹּאמֶר: לֹא אֶעֱשֶׂה אִם אֶמְצָא שָׁם שְׁלֹשִׁים. וַיֹּאמֶר: הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי. אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֶשְׂרִים? וַיֹּאמֶר: לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֶשְׂרִים. וַיֹּאמֶר: אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי, וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפַּעַם. אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה? וַיֹּאמֶר: לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה.

איזו נחישות! איזו דבקות! איזה חוש צדק! איזה אומץ! אברהם הוא המאמין הגדול, והתורה מלמדת אותנו מה הציפיה ממאמין. לאו דווקא לומר אמן, אלא דווקא להתייצב בפני אלוהיו, להתריס לדרוש צדק. בעיניי, הטקסט הזה הוא אחד החשובים במקרא. אחד הנעלים בתנ"ך.

אברהם אינו חושש להיות נודניק, אינו מתבייש להיות טרדן. הוא עומד על המקח כתגרן בשוק, כדי להעביר את רוע הגזירה.

כדאי לשים לב לנקודה מעניינת. תחת המסר "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע?" הוא יכול היה לבקש מאלוהים לחון את חמישים הצדיקים ולהציל אותם בטרם ישמיד את העיר. אברהם אינו נוהג כך, אלא מבקש להציל את אלפי הרשעים, כדי לא לפגוע בעשרה צדיקים. הוא מבקש להציל את העיר.

אברהם עמד במבחן הזה – ובגדול!
https://www.youtube.com/watch?v=vxA1AlH9o-0