ישראל מבקש להיקבר בישראל - בראשית מ"ז | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר ת.פרסום: 16/09/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

"רבי בר קיריא ורבי לעזר הוון [היו] מטיילין באיסטדין [האצטדיון בטבריה], ראו ארונות שבאו מחו"ל לארץ להיקבר. אמר ליה רבי בר קיריא לרבי לעזר, מה הועילו אלו? קורא אני עליהם "נַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה" בחייכם, "וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי" במיתתכם. אמר ליה, כיון שמגיעין לארץ ישראל הן נוטלין גוש עפר ומניחין על ארונן, דכתיב `וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ`".

מדרש זה, מתוך התלמוד הירושלמי, מגלה יחס שלילי ביותר כלפי מי שבוחרים לחיות בגולה, ובאים לארץ ישראל להיקבר. רבי בר קיריה מאשים אותם כמי ששמו את נחלת ה` לתועבה בחייהם, בכך שבחרו לא לחיות בה, ובתור שכאלה - כאשר הם מבקשים להיקבר בה, הם מטמאים אותה במיתתם.

רבי בר קיריה אולי מחמיר מדי עם אותם אנשים, אך הוא בהחלט מצביע על בעיה אמתית. הרצון להיקבר בארץ נועד אולי למרק את מצפונו של היהודי שחי בגולה, אולם מה הבצע בקבורתו בארץ? מה התרומה של אותה קבורה? זה מה שחסר בארץ, קברים?

את הביקורת הזאת הם אמרו על בני דורם, אולם זוהי ביקורת נוקבת על יעקב אבינו. כשקרבו ימיו למות, הוא מזמן אליו את יוסף ומשביע אותו לקבור אותו באחוזת קברי המשפחה בארץ ישראל.

ניתן להבין את הרצון לא להתנתק מן הארץ ולהנכיח אותה גם בחיי דור הנכדים והנינים. אולם יעקב חי 17 שנים במצרים. כלומר, הוא חי למעלה מעשר שנים לאחר תום ימי הרעב במצרים, מתוך בחירה בגלות, הוא ובניו וכל החמולה, שהייתה שם לשבט ולעם. וגם לפני מותו, אין הוא מצווה על בניו לחזור לארץ, אלא רק לקבור אותו במערת המכפלה.

מפני חטאינו גלינו מארצנו, אנו אומרים, אולם האם הגולה היא העונש או החטא עצמו? גם אם הרעב מצדיק את הירידה מצרימה, בוודאי שאין כל הצדקה להשתקעות במצרים, ככתוב בפרק: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד".

הם ישבו על סיר הבשר, בנחלה הטובה שקיבלו, סמכו על אחִיהם, היהודי שהתברג היטב בצמרת השלטון, חשו בטוחים ושכחו את ארץ ישראל. לבטח הם גם המציאו כל מיני מדרשים אפולוגטיים, על שלוש שבועות, האוסרות עליהם לעלות בחומה, למרוד בגויים ולדחוק את הקץ; מדרשי אוטוסוגסטיה.

הם התעלמו ממדרשים כמו המדרש הבא, מתוך התלמוד הבבלי, מסכת בבא בתרא: "שנו רבותינו: אין יוצאין מארץ לחוצה לארץ אלא אם כן עמדו סאתיים של חיטים בסלע [כלומר, שנתייקר מאוד שער התבואה]. אמר רבי שמעון: אימתי? בזמן שאינו מוצא ליקח [לקנות]; אבל בזמן שמוצא ליקח – אפילו עמדה סאה בסלע, לא יצא. וכן היה ר` שמעון בן יוחאי אומר: אלימלך [איש נעמי], מחלון וכיליון [שני בניו], גדולי הדור היו, ופרנסי [מנהיגי] הדור היו. ומפני מה נענשו [ומתו]? מפני שיצאו מא"י [בשנת בצורת] לחו"ל [אל ארץ מואב]". הרי המדרש מסמן בבירור את סף חוסר הביטחון הכלכלי המצדיק ירידה מן הארץ, ואילו הם התעלמו ופשוט העדיפו את סיר הבשר.

הם גם התעלמו מדבריו של יצחק טבנקין: "כל חלומות השווא להתבולל ולהתבטל, לא זו בלבד שאנו שוללים אותם מוסרית, אלא שהם גם אוטופיים מעיקרם. זהו לקח מאה שנות אמנציפציה, וזהו גם מה שמתברר והולך בעצם הימים האלה – יום יום. מכאן כי בלא ריכוז טריטוריאלי אין חיים ליהודים. זוהי תורת החיים של העם היהודי וזוהי מצוות העשה, הנגזרים מן ההיסטוריה בת-זמננו... תמציתה של תורה זו היא - הגלות מאיימת השמדה; הטמיעה אינה אלא אשליה; אין קיום רוחני לעם ולאדם ללא קיום גופני; הגשמת הציונות היא אפשרות החיים היחידה בשבילנו. ה`ראיה הריאליסטית` הבוטחת בקיומה של אפשרות אחרת, כבר עלתה בדורנו בששה מיליוני יהודים".

אך הם ישבו להם בארץ גושן, התעצמו ושגשגו וטחו עיניהם מראות את מהות הגולה. הגולה לא הייתה העונש, אלא החטא. הסבל והעבדות היו העונש, או בעצם התוצאה הישירה של החטא.