סיפור לא נורמלי - בראשית מ"ו | מני גל

מאת: מני גל ת.פרסום: 16/09/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה, וַיֹּאמֶר: יַעֲקֹב, יַעֲקֹב! וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי! וַיֹּאמֶר: אָנֹכִי הָאֵל, אֱלֹהֵי אָבִיךָ. אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה, כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה.

התיאור ההיסטוריוגרפי של תולדות עמנו הוא תיאור מוזר ומסובך. המשפחה המקורית, משפחת אברהם, עוזבת את המולדת הגיאוגרפית והתרבותית שלה באור כשדים, ומתחילה בנדודים דרך חרן לארץ חדשה, היא ארץ כנען. שלושה דורות היא נודדת בכנען, המאוכלסת בעממים אחרים, שתרבותם אינה תרבותה, והמשפחה מנסה להיבדל מעממים אלה, תוך המשך נישואי קרובים עם המקור הארמי. יוסף, בן הדור הרביעי, מגיע למצרים כעבד, עולה שם לגדולה, ומציע לאחיו ולאביו להצטרף אליו, ולהציל נפשותיהם מהרעב הכבד של ארץ כנען. ברקע כבר קיימת ההבטחה שנתן אלוהים לשלושת האבות – היא הבטחת ארץ כנען. כעת מעודד אלוהים את יעקב לרדת מצרימה, כשהוא מבטיח לו שתי הבטחות חשובות: שם, במצרים, תהפוך המשפחה לגוי גדול, כלומר תהיה לעם; ועוד – את העם המתהווה במצרים יעלה אלוהים בחזרה אל הארץ המובטחת.

זה אינו סיפור נורמלי של קשרי עם ומולדת. מוצאו של העם הזה – במשפחה ממקום אחר, שהגיעה לארץ ישראל בצו אלוהי, ובמשך מספר דורות התקשתה להיאחז במקום כמולדת. תהליך הפיכת המשפחה לעם מתרחש בארץ אחרת לחלוטין, בארץ מצרים, שתרבותה נחשבת לזרה מאד לתרבותנו, תרבות ששיעבדה את אבותינו, אשר נחלצו מעבדות זו רק בזכות ידו החזקה של האל הלאומי שלנו. גם היציאה ממצרים אינה סוף פסוק, והעם הבוסרי ולמוד היסורים נאלץ לעבור עוד סדרת חינוך, שבמסגרתה ילמד גם את כללי ההתנהגות, על פיהם הוא אמור לנהוג לכשיגיע אל התחנה הסופית, הארץ המיועדת להיות לו למולדת.

הסופר א. ב. יהושע, במסתו `בזכות הנורמליות` מדגיש עוד, כי זו המולדת ניתנת לנו בהתניה. אם לא נתנהג יפה, נגורש ממנה. וכך טוען א. ב. יהושע:

“בכול אשם משה רבנו. הלא הוא תפס איזה אספסוף ממצרים, במדבר, בלי טריטוריה. אני לא בטוח שאפילו כבר הייתה שפה עברית. ולעם הזה הוא הדביק דת, ועוד מאוד קונקרטית, עם מערכת ציוויים מסועפת. זו לאומיות מוחלשת מראשיתה – בלי טריטוריה, בלי לשון, שהדת היא המסגרת המארגנת העיקרית שלה.

“יש כאן סתירה פנימית: לא לאומיות עד הסוף, ולא דת עד הסוף. הלא אין עם שנולד בלי הטריטוריה שלו. אבל אצלנו, כבר אברהם אבינו עוזב את מולדתו ובית אביו, וגם כשהוא מגיע לארץ היעודה הוא עוזב אותה. אצלנו הרי אומרים על עם ישראל שהוא ‘אינו אומה אלא בתורתו‘. אף אחד לא יגיד על הצרפתים שאינם אומה אלא בקתוליותם“.

“הדרך לקיים את הסתירה הפנימית שלנו היא לשבת בגולה. מפני שאז אתה מקיים את הלאומיות שלך באופן הדתי. חוץ מזה, היהודי בגולה הוא יהודי חופשי – חופשי מיהודים אחרים, שינהלו את חייו הפוליטיים ויגידו לו איך לחיות כיהודי“.

עוד חזון למועד. מה יש לדבר כעת על גלות, כשאנו בשלב כל כך מוקדם של צמיחה והפיכה לעם? ליעקב יש ברגע זה חששות ודאגות שלא מהתחום הלאומי דוקא. הוא מתמודד עם בצורת קשה ועם רעב, הוא דואג לחיי בני משפחתו ולשלום הרכוש הגדול שצבר. לפניו בסך הכל relocation, והוא היה רוצה לדעת, שיש היגיון מעשי בירידה למצרים. אלוהים מזכיר לו שהחזון גדול הרבה יותר, וכי בסוף הדרך ממתינה ההפיכה לעם על אדמת הארץ המובטחת. המעבר למצרים הוא ירידה לצורך עליה בחזרה לארץ ישראל.