יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה - בראשית מ"ט | מני גל

מאת: יונה ארזי ת.פרסום: 19/09/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

וְעַתָּה, שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה, לִי הֵם, אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה. כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי. וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם, לְךָ יִהְיוּ. עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם.

רשימת שנים עשר השבטים מופיעה במקרא פעמים רבות, ובהרכבים שונים. על פי הכתוב בספר בראשית, היו לו, ליעקב, תריסר בנים. מרגע שרשימת הבנים הפכה לרשימת השבטים, חלו שינויים מסוימים ברשימה, אך מלכתחילה דינה, אחת מבנותיו של יעקב שנזכרת במקרא בשמה, אינה כלולה במניין זה. הפרק שלנו מתייחס לשינוי מעניין שחל ברשימה – החלפת יוסף בשני בניו, מנשה ואפרים. שני בנים אלה מקבלים את התואר `שבט` בתקופת ההתנחלות, ולכל אחד מהם נחלה משלו. מי שיורד, לכאורה, מהרשימה בתקופת ההתנחלות, הוא שבט לוי, שאינו מקבל נחלה, אלא רק ערי לוויים, המפוזרות בין נחלות השבטים האחרים. כך נשמר המספר 12.

אילו מסורות מחזק הפרק שלנו?

תחילה – המובן מאליו. יעקב הוא המכתיב את ההתייחסות למנשה ולאפרים כאל שבטים, על ידי האמירה, ששני בני יוסף אלה נחשבים בעיניו לבניו. נימוק להחלטה זאת אין לנו כאן, אבל אפשר להניח כי מדובר באג`נדה מאוחרת, מתקופת ההתנחלות, או אפילו מתקופת ממלכת ישראל, המתנגשת בסיפורי המורשת הקדומים אודות יוסף, בן יעקב, ושני בניו של יוסף. שני שבטים אלה היו, עם פירוד ממלכת דוד ושלמה, למובילים ולחשובים בשבטי הצפון. אימוצם על ידי יעקב לבנים שלו מעלה את מעמדם. המאבק בין ממלכת ישראל לממלכת יהודה תבע משבטי הצפון להציב אלטרנטיבה בעלת סטאטוס גבוה מימי קדם, וכך הפכו שני שבטים אלה למתחרים על הבכורה מול שבט יהודה.

על פי הסיפור הקדום, נולד מנשה לפני אפרים. הפרק שלנו מסביר את מעמד הבכורה לו זכה שבט אפרים בממלכת ישראל, והוא מציין, כי יעקב סמך את יד ימינו על ראש אפרים הצעיר – בכוונה, ובזאת העניק לו את הבכורה.

נציין גם את מה שלא מופיע בפרק שלנו. מחזור סיפורי יוסף אינו מטיל דופי ביוסף, ועל כן אין בפרק כל נימוק לעובדה שיוסף עצמו `לא קיבל שבט`. שמא העובדה שיוסף הבוגר חי כמצרי, ונישא לאישה מצריה, יכולה לשמש סיבה לכך שלא הוגדר כשבט? לא נראה לי. הלא גם שני בניו, מנשה ואפרים, גדלו בתרבות המצרית, ולא היתה להם כל זיקה אל ארץ כנען. הנחתי היא, כי המציאות, שנתהוותה בארץ כנען עם ההתנחלות, הכתיבה את פרטי הסיפור `אחורה`. קבוצות מנשה ואפרים כבר הוכרו כשבטים נפרדים, וכל מה שנשאר הוא לייחסם ליוסף, הבן המועדף על ידי יעקב, ובזאת להעניק להם את המעמד הגבוה בין שבטי ישראל.

וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ, אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי.

יכול מישהו לטעון, כי זכויות השבטים האחרים נפגעו, כאשר צאצאי יוסף הוכרו בעת ההתנחלות כשני שבטים עצמאיים. פסוק זה, המסיים את ברכת יעקב ליוסף ולבניו, נועד, ככל הנראה, לחזק את הלגיטימיות של חלוקה זו. יעקב הוא אשר העניק זכות זאת ליוסף. כך מפרשים חלק מהפרשנים המוקדמים את המושג `שכם אחד`, בעוד אחרים מפרשים בדרך מעט שונה, באומרם כי `שכם אחד` הוא שיתוף הפעולה שייתנו כל השבטים לצאצאי יוסף במבצע ההתנחלות. מעניין גם הסיפא של הפסוק, שהיה אמור להיות מכוון לזמן עתיד: `אֲשֶׁר תִּקְּחוּ מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבְּכֶם וּבְקַשְׁתְּכֶם`.

 ולסיום - הברכות שמרעיף יעקב על ראשי נכדיו-בניו הפכו למסורת רבת שנים. וכך אומר יעקב לאפרים ולמנשה:

הַמַּלְאָךְ, הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע, יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים, וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי, אַבְרָהָם וְיִצְחָק, וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ... בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה

ברכה זו אומרים אבות לבניהם בערב שבת. זה מקורה.