יורים ובוכים - שמות ז' | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר, בתמונה כריכת הספר שיח לוחמים ת.פרסום: 01/10/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

עשר המכות שהכה הקב"ה את מצרים החלו בפרק ז – המכה הראשונה, מכת הדם.

כאשר אנו מונים בקול את מכות מצרים בהגדה של פסח, אנו מטפטפים טיפות יין מן הכוס החוצה, טיפה כנגד כל מכה ממכות מצרים.

למה אנו עושים זאת? מה מקור המנהג? רבי יצחק אברבנאל שייך את המנהג לפסוק ממשלי "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח, וּבִכָּשְׁלוֹ – אַל יָגֵל לִבֶּךָ". אנו שמחים על הניצחון, אך לא על מפלת האויב. וכיוון שיין ישמח לבב אנוש, כאשר אנו מפחיתים מכמות היין בכוס, אנו מפחיתים את השמחה לאידם של המצרים.

יש שיציגו זאת כצביעות. אם איננו רוצים לשמוח, מדוע אנו שמחים ומונים את המכות בקול ואם אנו רוצים לשמוח, למה אנו מפחיתים מן השמחה? מה זה, יורים ובוכים?

****

הביטוי "יורים ובוכים" הוא כינוי גנאי שהודבק למשתתפי "שיח לוחמים" אחרי מלחמת ששת הימים, שדיברו על הקשיים והדילמות שלהם כלוחמים במלחמה. הם הותקפו משני הצדדים; מן "הקוהרנטים" שבשני הצדדים. מן ה"יורים ואינם בוכים" ומן ה"בוכים ואינם יורים". מאלה הסולדים מהמושג "טוהר הנשק" אם כיוון שאינם מאמינים שנשק יכול להיות טהור ואם כיוון שהם חושבים שנשק אינו צריך להיות טהור. מאלה הסולדים מהמושג מוסר לחימה, בין אם הם סבורים שלחימה אינה יכולה להיות מוסרית ובין אם הם סבורים שלחימה אינה צריכה להיות מוסרית.

אלה מתלהבים מן ההרג, מן הקטל ואין להם כל עכבות מוסריים. מה החרטה הזה של מוסר לחימה? הנשק צריך להיות נקי, לא טהור. אלה האנשים המאשימים את פיקוד צה"ל בהרג חיילי צה"ל בשל הקפדה יתרה על עקרונות מוסר הלחימה, כי "עדיף אלף ילדים ערבים הרוגים על חייל אחד שיישרט בקרב". אלה שמעלים סטטוס המציג כמופת שיסוי כלבים בעציר פלשתינאי, בשמחה לאיד ובהתפעלות. בספרו "בשדות פלשת 1948" מתאר אורי אבנרי תיאורים אירוטיים של תענוג סחיטת ההדק והרג האויב, באקסטזה של הרג. אלה היורים שאינם בוכים.

ומצד שני, אלה שבוכים ואינם יורים. יש בתוכנו מי שרואים אידיאל בנדודי בני ישראל במדבר, שהיו מעדיפים להיתקע שם, ללא אחריות לחיים אמתיים וללא מחירה של האחריות. אלה הסבורים שעדיף שלא תהיה לנו מדינה, כדי שלא יהיה צבא, כדי שלא תהיה משטרה, כדי שלא נידרש להילחם, כדי שלא נהרוג.

הפילוסוף היהודי גרמני הרמן כהן (1842-1918) ראה את הסיבה והמהות לקיום העם היהודי בהפצת תורת המוסר האוניברסלי של הנביאים. ליהודים שליחות גדולה, להיות אור מוסרי ורוחני לגויים. מוסריות היהודים תלויה בהיותם מחוסרי מדינה. לדעתו, ליהדות יש מקום רק בעולם הרוח ולפיכך עליה להתרחק מהחיים הגשמיים. הוא התנגד בכל תוקף לציונות, כיוון שהיא שאפה להחזיר את העם היהודי להיסטוריה. הוא העדיף את העם היהודי כעם א-היסטורי, מחוץ ומעל להיסטוריה, מפורד ומפוזר בין העמים. "האם סבלנו את כל הסבל הנורא לאורך ההיסטוריה כדי להקים עוד אלבניה קטנה ולאומנית במזרח?", הוא שאל.

החרה החזיק אחריו תלמידו, הפילוסוף היהודי הגרמני פרנץ רוזנצוויג (1886-1929). האידיאל שלו היה הרוחניות הטהורה של העם היהודי, ובה הוא ראה את תרומתו של העם היהודי לתרבות האנושית. הוא טען שליהדות יש מקום רק בעולם האידיאות והציונות מקלקלת את היהדות, כיוון שהיא מורידה אותה לעולם החומר. תרומתה של היהדות נובעת מהיותה אומה ללא ארץ, אדמה ומדינה, מעל ההיסטוריה והפוליטיקה.

אי אפשר להתעלם מן הקסם שברוחניות הזאת, אך זהו הבל ורעות רוח. הרוחניות שבגולה מיצתה את עצמה בשואה, אם כי יש מי שמתעקשים לאחוז בה, בצורה זו או אחרת עד היום, כולל במדינת ישראל.

הציונות החזירה את העם היהודי להיסטוריה, לחומר, למציאות הארצית. היא החזירה את העם היהודי לקחת אחריות על חייו. ולאחריות יש מחיר. הציונות הביאה להקמת מדינה יהודית, עם פוליטיקה, ממשלה, צבא, שב"כ, משטרה, ועם הכורח להילחם, להרוג ולהיהרג, כדי להתקיים במרחב המסרב לקבל את זכות קיומנו.

וכיוון שהמציאות הזאת אינה עומדת להשתנות בקדנציה שלנו, נמשיך לבנות מדינה וחברה וליצור תרבות, כשיד אחת אוחזת בשלח.

המלחמה מציבה בפנינו אתגרים ומבחנים רבים. אנשי ה"בוכים ולא יורים", הלועגים ל"יורים ובוכים", ל"טוהר הנשק" ול"מוסר הלחימה", הפכו לבדיחה את האמת המובהקת, שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם.

****

נתן אלתרמן פרסם במלחמת השחרור את שירו "על זאת", בטור השביעי, כאשר הגיעו אליו ידיעות על פשע מלחמה שביצעו חיילי צה"ל, רצח מכוון של אזרחים ערבים; רצח לשמו, ללא סיבה. הוא גינה את המעשה במילים קשות:

כִּי חוֹגְרֵי כְּלֵי לוֹחֵם, וַאֲנַחְנוּ אִתָּם,
מִי בְּפֹעַל
וּמִי בִּטְפִיחַת הַסְכָּמָה,
נִדְחָקִים, בְּמִלְמוּל שֶׁל "הֶכְרַח" וְ"נָקָם",
לִתְחוּמָם שֶׁל פּוֹשְׁעֵי מִלְחָמָה.

אי אפשר לנתק את הטקסט מן הקונטקסט. חשיבות השיר של אלתרמן, היא בקונטקסט של מכלול כתביו בכלל ובמלחמת העצמאות בפרט. מדוע העניק אלתרמן לשיר את השם "על זאת"?

זֶה צִלּוּם מִקְרָבוֹת הַחֵרוּת, יַקִּירִים.
יֵשׁ עַזִּים עוֹד יוֹתֵר. אֵין זֶה סוֹד.
מִלְחַמְתֵּנוּ תּוֹבַעַת בִּטּוּי וֱשִירִים...
טוֹב! יוּשַׁר לָהּ, אִם כֵּן, גַּם עַל זֹאת!

נקודת המוצא של אלתרמן היא האמונה היוקדת והחד משמעית בצדקת הדרך הציונית. הקרבות, גם אלה שבהם נעשה פשע המלחמה, הם קרבות חירות; הקרב שאין צודק ממנו על חירות האומה היהודית. המלחמה היא מלחמתנו. אלתרמן ראה את תפקידו כמשורר לאומי, לבטא בשירה את האפוס הגדול של המלחמה. ואכן, אין מי שעשה זאת כמוהו, הן בשירי הטור השביעי, ובמיוחד באפופיאה הגדולה של מלחמת תש"ח - "שירי עיר היונה".

מתוך אותה נקודת מוצא, מתוך הכרת הצדק וההכרח במלחמות ישראל, ודווקא מתוך אותה הכרה, הוא תובע מצה"ל וחייליו לשמור על מוסר הלחימה ועל ערכי טוהר הנשק. אלתרמן לא כתב את הדברים מתוך אובססיה של הצגת צה"ל כצבא בלתי מוסרי כדי לגרום לדה-לגיטימציה למדינת ישראל ולצבאה, אלא כציוני פטריוט, המאמין שלצד תרומתו הרוחנית והתרבותית למלחמה, בשירה היוצרת מוטיבציה בקרב החיילים ומעניקה להם רוח גבית, תפקידו לצאת חוצץ גם נגד מעשים כאלה.

וּמִלְחֶמֶת הָעָם, שֶׁעָמְדָה לִבְלִי חַת
מוּל שִׁבְעַת הַגְּיָסוֹת
שֶׁל מַלְכֵי הַמִּזְרָח,
לֹא תֵּחַת גַּם מִפְּנֵי "אַל תַּגִּידוּ בְגַת"...
הִיא אֵינָהּ פַּחְדָנִית כְּדֵי כָּךְ!

אלתרמן לא היה סלחן כלפי מעשים שהכתימו את טוהר מוסר הלחימה של צה"ל ובאותה מידה, הוא לא היה סלחן כלפי מי שפקפקו בצדקת הציונות. הוא ראה באובדן האמונה בצדקת הציונות את השטן, המסוכן יותר מכל איום של כל אויב, והוא היחיד שעלול לגבור עלינו. אם השטן הזה יגבר, אפילו השמים יחווירו מאימה.

לכך ייחד את שירו האחרון, שכתב כשבועיים וחצי לפני מותו, כמעט שלוש שנים אחרי מלחמת ששת הימים. השיר האפוקלפיטי, המקדים את זמנו וחוזה את התופעה החולה של הפוסט ציונות, התגלה במגירתו לאחר מותו, וניתן לראות בו את צוואתו הרוחנית:

- אָז אָמַר הַשָּׂטַן: הַנָצוּר הַזֶּה
אֵיךְ אוּכָל לוֹ.
אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְּרוֹן הַמַּעֲשֶׂה
וּכְלִי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ.
וְאָמַר: לֹא אָטֹּל כֹּחוֹ
וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וּמֶתֶג
וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ
וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם,
רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מוֹחוֹ
וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.

כָּךְ דִּבֶּר הַשָּׂטָן וּכְמוֹ
חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה
בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ
לְבַצֵּעַ הַמְּזִימָּה!

רק מתוך נקודת מוצא זו, ניתן להבין את "על זאת".

****

אין סתירה בין שמחת הניצחון לבין אמפתיה כלפי האויב המנוצח, כפי שאין סתירה בין החתירה לניצחון לבין שמירה על מוסר הלחימה.

ולכן אין סתירה בין אזכור מכות מצרים לבין טפטוף היין. כן, יורים ובוכים.