קורבנות ויצרים - ויקרא א' | עופר בורין

מאת: עופר בוריו התמונה PIXABUY ת.פרסום: 18/11/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

בשביל הדיוט כמוני זה פרק לא פשוט. חברים ומכרים הזהירו אותי שספר ויקרא אינו מהקלים לקריאה אז יחסית ה"שוק" לא היה נורא.
הפרק הזה דן בקורבנות. 
מיד לאחר השלמת בניית אוהל מועד, שתפקידו להוות מתחם להקרבת קורבנות (במובן הזה הוא לא רק "אוהל מועד" אלא גם אוהל ה"מועד לפורענות" – בעקר לחיות השונות שיועלו שם כקורבן(
אגב – מדוע אוהל מועד?

1. מועד: מקום התוועדות של אלוהים עם משה.
2. מועד: זמן של חג (חגים ומועדים לשמחה): מזכיר שנהוג לעלות 3 פעמים בשנה, בשלושה חגים, לירושלים.
3. מועד: מלשון נופל. מי שמגיע לתת קורבן ולא עושה זאת בכוונה אמיתית, הוא למעשה נופל קורבן של עצמו.
ותודה לשמוליק טפלר ידידי, שהפנה את תשומת ליבי לשם האלבום הראשון של מאיר אריאל ז"ל – "חג ומועד ונופל".

אז יהוה קורא למשה ומדבר אתו על קורבנות.
ספר ויקרא כולו נקרא על שם אותה קריאה של יהוה:
א) וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.

הפרק הזה מדבר על העלאת קורבן של בקר, צאן או עוף:
ג) אִם-עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן-הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי יְהוָֹה:
י) וְאִם-מִן-הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ מִן-הַכְּשָֹבִים אוֹ מִן-הָעִזִּים לְעֹלָה זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ: (
יד) וְאִם מִן-הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לַיהוָֹה וְהִקְרִיב מִן-הַתֹּרִים אוֹ מִן-בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת-קָרְבָּנוֹ:
תסלחו לי אם לא אכנס לכל תיאורי השחיטה, הקזת הדם והמנגל המתוארים בפרק, וגם לא לריח הניחוח שלכאורה היה כבושם לאלוהים. זה בעיני לא מעניין.
בהקשר של הריח, רק אזכיר שכאשר נח יוצא מהתיבה, לאחר המבול, הוא מעלה קרבן זבח ליהוה ותגובת יהוה היא (בראשית פרק ח`):
כא) וַיָּרַח יְהוָה, אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו; וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי

ריח הזבח מביא את יהוה להכריז – יצר לב האדם רע מנעוריו.
והרוע בא לידי ביטוי בהעלאת הזבח.
כל נושא הקורבנות והזבחים אינו אלא ביטוי ליצר הרע של בני האדם.
לא המין הוא יצר הרע, כפי שמגזרים חרדיים מסויימים אומרים לנו במשך אלפי שנים. יצר הרע הוא הצורך להקריב קורבנות כחנופה לאל.

מה שנראה לי רלוונטי לחיים שלנו היום הוא שהפרק מדבר על כך שכדי שאדם יוכל להתקדם ולבצע שינויים בחייו, הוא חייב להקריב משהו. אין מתנות חינם ואין ארוחות חינם. ההקרבה בפרק הזה היא הקרבה של רצון.
לא פעם ולא פעמיים אנחנו נדרשים לקחת פסק זמן מהמרוץ המטורף של החיים, לחשוב מה באמת אנחנו רוצים להשיג, לוותר (להקריב) על דברים מסוימים (שיכולים להיות חומריים או אחרים) ולהמשיך להתקדם להגשמת מה שנראה לנו כייעוד שלנו בחיים.
ומילה אחרונה על שחיטת החיות בפתח אוהל מועד – יחסית למצב היום, שבו האנושות מפעילה תעשייה משוכללת של רצח והתעללות המוניים ליצירת מאכלי בשר לבני האדם מבלי שאנחנו נראה בכלל מה קורה (אנחנו מקבלים לצלחת תוצר נקי ומתועש), הרי שבפתח אוהל מועד השחיטה הייתה מבוצעת בצורה יחידנית וידנית, כאשר האדם מביא את הקורבן באופן אישי ורואה את השחיטה מתבצעת למול עיניו ועפ"י כללים ברורים ומדויקים.

אז לכל המזדעזעים מהפרק הייתי מציע לחשוב שוב מה מזעזע יותר