האם אלוהים רוצה מאתנו אנטריקוט? ויקרא א' | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר התמונה pixabay ת.פרסום: 18/11/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

מיזם 929 הגיע לחומש השלישי בחמשת חומשי תורה – "ויקרא". החומש נקרא גם תורת הכוהנים, ואכן – זה עיקר תוכנו; תיאור עבודת הכוהנים בבית המקדש – עבודת הקורבנות, דיני המקדש, טומאה וטוהרה וכד`.

איני אוהב את ספר "ויקרא". ראשית, כי הוא משעמם (לא כולו, אך הפרקים העוסקים בעבודת הקורבנות, שהם עיקר הספר). אחרי ספר שמות המלהיב – עם סיפור יציאת מצרים, קבלת התורה, הנדודים במדבר והחוקים החברתיים הרבים שבו, ספר זה עוסק בפרקטיקה של בית המטבחיים. מה כבר יכול לרומם את נפשנו בתיאורים כמו: "וְנִתַּח אֹתוֹ לִנְתָחָיו, וְאֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת פִּדְרוֹ, וְעָרַךְ הַכֹּהֵן אֹתָם עַל הָעֵצִים, אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ, אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ. וְהַקֶּרֶב וְהַכְּרָעַיִם יִרְחַץ בַּמָּיִם, וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת –הַכֹּל, וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה, הוּא אִשֵּׁה, רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה". וכן הלאה וכן הלאה.

אך לא זו הסיבה העיקרית לאי החיבה שלי לספר. הסיבה העיקרית היא הסתייגותי הטבעית מעצם עבודת הקורבנות. איזו קדושה יש בפולחן של שחיטת בעלי חיים? הרי זה הדבר הכי בלתי רוחני שניתן להעלות על הדעת? והאם באמת זה מה שאלוהים רוצה מאתנו? סטייקים?

ובכן, על פי התפיסה היהודית, הפולחן אינו למען אלוהים אלא למען האדם המאמין. אלוהים לא זקוק לאנטריקוט, וגם לא לתפילה. אז למה קורבנות?

האדם בגן העדן היה צמחוני. הבשר היה אסור על האדם. רק לאחר המבול, הותר לאדם לאכול מן החי. המבול היה ניסיון ליצור אדם חדש, באמצעות השמדת האנושות. אולם נוח, שהיה צדיק בדורותיו, לא היה צדיק גדול, אלא אדם רגיל, עם חולשות רבות. כשאלוהים כרת ברית עם נוח ונשבע שלא יוריד עוד מבול, הוא נימק זאת בכך שיצר לב האדם רע מנעוריו.

ההתפכחות של אלוהים מהאפשרות ליצור אדם מושלם, הביאה אותו להמיר מהפכות כמו המבול בתהליכים חינוכיים של התמודדות עם יצרו הרע של האדם. ההתפכחות גרמה לו להוריד במעט את הרף המוסרי שתבע מן האדם ולאפשר לו, כהוראת שעה ומתוך השלמה עם המציאות, לאכול בשר. האידיאל הוא צמחונות. אולם התורה מבינה את הקושי שבכך, ומתפשרת.

כך גם בנוגע לעבודת הקורבנות. ודאי שעבודת הקורבנות אינה הפולחן האידיאלי, אולם בעולם שטוף קורבנות ובהם קורבנות אדם, שהיו שיא הסגידה לאלים; בעולם שבו שיא האקסטזה הדתית הייתה הורים המקריבים את ילדיהם; בעולם כזה, קשה היה לדת לעמוד מול מתחרותיה ללא עבודת קורבנות. היהדות התפשרה – שללה מכל וכל קורבן אדם ולחמה בו, אך התפשרה על עבודת קורבנות.

עם זאת, ברור שהאידיאל הוא דת שאין בה קורבנות. היהדות החדשה שעיצבו חז"ל אחרי חורבן הבית, שהחליפה את עבודת הקורבנות בתפילה ואת המקדש במדרש, הינה התקדמות אל דת נעלה הרבה יותר. הגורמים המתגעגעים לעבודת הקורבנות וכמהים לה, מבטאים פונדמנטליזם של חזרה לשלב פרימיטיבי ביהדות, שאין כל סיבה להתגעגע אליו. להיפך.

הרי עוד בתקופת בית המקדש הראשון, הנביאים לא חיבבו, בלשון המעטה, את הקורבנות. לא קורבנות הם רצו, אלא התנהגות ערכית ומוסרית. כה אמר הנביא ישעיהו: "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם? יֹאמַר יְהוָה, שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת, אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים; וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי - מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם, רְמֹס חֲצֵרָי? לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא; קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי. חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא, לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח; נִלְאֵיתִי נְשֹׂא. וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם. גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ: יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ. רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ, הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי. חִדְלוּ הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב, דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה" (יש` א`, יא-יז).

ולמי שסבורים שעבודת הקורבנות היא האידיאל אליו יש לשאוף, אני מציע לקרוא את דעתו של הרמב"ם בנדון: "והיה המנהג המפורסם בהעולם כולו, שהיו אז רגילים בו, והעבודה הכוללת אשר גדול עליה – להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות... לא גזרה חכמתו יתברך ותחבולתו המבוארת בכל בריאותיו שיצוונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולעוזבם ולבטלם, כי אז היה זה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי שטבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל... ומפני זה השאיר יתברך מיני העבודות העם והעתיקם מהיותם לנבראים ולעניינים דמיוניים, שאין אמִתוּת להם לשמו יתברך, וציוונו לעולתם לו יתברך". ובלשוננו – בתקופה הפרימיטיבית ההיא, לא היה סיכוי להצליח בניסיון למנוע קורבנות, והסדרת קורבנות הייתה פשרה של השלמה עם המציאות. על מנת שלא יעבדו עבודה זרה, ניתן לבני ישראל תחליף – מעין עבודה זרה, אבל לה`.

אנו נמצאים במציאות אחרת לגמרי ואין מקום לכל עבודה זרה, נוסח עבודת הקורבנות.