אפשר להקריב משהו אחר?  ויקרא א'  מני גל

מאת: מני גל התמונה PIXABAY DEZALB ת.פרסום: 18/11/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

מגוון סוגי הקרבנות שיוזכרו בתורה כולל קרבנות מן החי ומן הצומח, אך נראה כי החשובים שבהם הם קרבנות מן החי. האם זה הנוהג המקובל בכל הדתות? בהחלט לא. את הקרבנות יש להביא אל המשכן, אל הכוהן, והוא יקריב אותם עבורנו. כך אומרת התורה. הדתות? בהחלט לא. נפנה מבטנו לעבר תרבות רחוקה במזרח אסיה, אל מנהגי הפולחן של האי באלי, המשלבים הינדואיזם עם בודהיזם. נצטט מתוך מאמרו של גילי חסקין:

`המנחות נועדו לפייס את האלים, להודות להם, להרגיע אותם, לשמח אותם, להפגין מסירות או ל”עודדם” להיענות לבקשות בני האדם. רוב הבאלינזים, אינם חושבים על המנחות במונחים הללו, אלא מכינים מנחות כי כך למדו והורגלו... המנחות לאלים תמיד אסתטיות, מעודנות, מרנינות את החושים, ומונחות על מגש מוגבה מעל פני האדמה... הכנת המנחות בבאלי מקורה במשפט שאמר קרישנה לארג’ונה (בבהגואד גיטה), אודות ציפיותיו של האל ממנחות: “מי שמגיש לי במסירות עלה, פרח, פרי או מים, מנחה של אהבה טהורה, של לב טהור, אותה אקבל”. כל המנחות המוגשות כיום – מהצנועות למפוארות ביותר, כוללות את כל ארבעת המרכיבים שציין קרישנה. יש סוגי מנחות רבים, ממנחות ביתיות קטנות, ועד למנחות הגבוהות, שמכינים באודלן. המנחות נבדלות זו מזו בגודל, בעטיפה החיצונית, בתכולה הפנימית. לרוב לטקסים מסוימים יש מנחות אופייניות.
המנחות הנפוצות ביותר הן המנחות הפשוטות הנקראות SEGEHRANS. כל עקרת בית באלינזית מפרישה שלש פעמים ביום מעט אוכל מתבשיליה, אורזת אותו בעלי קוקוס, בתוספת פרחים, מלח ומים ומניחה אותו במקדשון המשפחתי, במטבח, ליד הבאר, ואף על כלי הרכב המשפחתי. המנחה מוקדשת כתודה לאלים. לעתים היא מניחה מנחה כזו גם על האדמה, כדי לרצות את הרוחות הרעות וכדי למנוע את כניסתן. הגשת המנחה מלווה בנפנוף של כף יד ימין, שלש פעמים, על מנת לסייע להעברת מהותה של המנחה (Sari) לאלים. עשן של קטורת או קליפת קוקוס בוער מתלווה לרוב להגשת המנחה, כדי לשאת את מהות המנחה כלפי מעלה לאלים. הדרך הנכונה לעשות זאת היא לשים פרח בין אצבעות יד ימין ולנפנף שלש פעמים את כף היד קדימה, מעל לקטורת הבוערת.`

אנו נזהה כמה הבדלים משמעותיים בין מנהגי הגשת המנחות בבאלי לפולחן הקורבנות צשל התורה:

א. המרכיבים הנפוצים של המנחות בבאלי הם `עלה, פרח, פרי או מים`. אין כל התייחסות לקרבנות מן החי.

ב. המנהג של הגשת מנחות הוא יומיומי, משולב בשגרת היום, ואינו דורש תיווך של איש דת. אכן, יש בבאלי גם מקדשים ובהם כוהנים, אבל אלה משרתים טקסים יותר מיוחדים.

ג. הקרבת קרבנות, כמו שאר מרכיבי הטקס הדתי העברי, היא מלאכה של גברים. בבאלי – של נשים דווקא.

ד. דגש מיוחד שמים מגישי המנחות בבאלי על ההגשה האסתטית. השוו זאת לפעיית הגדיים, לדם הנזרק על המזבח, לאקט השחיטה ולריח – הריח!

ה. הגשת המנחות הבאלינזית היא ביטוי של `מסירות, של אהבה טהורה ושל לב טהור`, כדברי קרישנה. אין בדברים אלה הכרזה על חובת הגשת המנחה. קרישנה אומר כי מי שיגיש לו מנחות המבטאות רגשות אלה – אותן יקבל.

התרבות הבאלינזית היא, כמובן, רק דוגמה אחת של אפשרות שונה להגיש מנחה לאל. עצם הידיעה, שבתרבויות אחרות עושים זאת אחרת, נותנת לנו את הלגיטימציה לשאול על המנהגים שלנו מדוע ולמה. עם חורבן בית שני פסק מנהג הקרבת הקורבנות, וגם היהדות מצאה לה דרכים אלטרנטיביות לאפשר לאדם המאמין להעניק משהו משל עצמו לאל. עובדה...