למה בכלל קרבנות? - ויקרא ג' | מני גל

מאת: מני גל התמונה PIXABAY ת.פרסום: 20/11/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

ובשובנו אל הקרבנות מן החי, לא נוכל להימלט מהשאלה העקרונית – למה בכלל קרבנות?

ידוע לנו כי מנהג הקרבת הקרבנות עתיק יומין, וכי עוד לפני זמן התורה הקריבו עמים שונים קרבנות לאלים שלהם. דווקא משום שמנהג הקרבת הקרבנות בתרבות היהודית פסק לפני כאלפיים שנה, ומשום שהיהדות המשיכה להתקיים כל אותו הזמן, חשוב להעלות את השאלה הזאת ואת השאלות הנגזרות ממנה: במה היתה שונה הקרבת הקרבנות של זמן התורה ממנהגיהם של עמים שכנים, עובדי אלים רבים? האם טוב שפסק מנהג הקרבת הקרבנות בעם היהודי? האם הגיוני להמשיך להתגעגע לתקופת בית המקדש ולהקרבת הקרבנות, ולקוות שייבנה בית המקדש במהרה בימינו? האם התחליף שמצאנו להקרבת הקרבנות, הלא הם מנהגי התפילה (שחלק מהם קרויים על שם הקרבנות – שחרית, מנחה, מוסף ומעריב), האם תחליף זה הוא תחליף ראוי, או בסך הכל פתרון לעת מצוא?

כבר הזכרנו את דעתו של הרמב"ם בנושא זה, והיא מעניינת. הפעם נביא מדבריו של רב מהציונות הדתית, הרב בעז מלט:

כך יצווה עלינו ריבונו של עולם להקריב לו קרבנות, למען נתקרב אליו. נאמר בפרשתנו: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה`". שואלים חז"ל, למה התיבה "מכם" נמצאת בין התיבות "יקריב" ו"קרבן", לכאורה הייתה צריכה התורה לכתוב: אדם מכם כי יקריב קרבן לה`, אלא באה התורה ללמדנו שתפקיד הקרבנות לקרב אותנו אל ה`.

נכון שהקרבנות תפסו תפקיד נכבד בקרב עובדי האלילים, אבל הם לקחו עניין הקרבנות למקום אחר לגמרי. הם אמנם זיהו את השורש בנפש האדם, את הצורך שלנו להתחבר לאין סוף, לחיות איתו בשלום. אבל במקום להשיג שלום אמיתי, שמצריך לעבור שינויים, לתקן קלקולים בנפשנו, להתקרב אל הבורא, הם הציעו שלום מדומה, שיש בו התפרצות רגשות, פורקן יצרים ושוחד לאלים. הם באו לרתום את האלים לשרות האדם, באו לשים את האדם במרכז (תפיסה אגוצנטרית). גם היום אפשר לראות גישות דתיות/מיסטיות בעולם ובישראל שבהם ההתייחסות לאל עדיין דומה לזאת...

הרב מלט רואה במנהג הקרבת הקרבנות דרך להתקרב לאל. אני איני רואה זאת כך. אין לי ספק, שמקורו של המנהג ברצון של האדם לתת לאל משהו, כדי לקבל משהו אחר בתמורה, שמקורו של המנהג באמונה, שהקרבן המועלה על המזבח מזין את האל, או לפחות מהנה אותו. במובן זה איני סבור שעם ישראל בתקופת נדודיו במדבר ובתקופות בית ראשון ושני חשב אחרת מבני העמים והתרבות הסובבות אותו. מה במנהג הקרבת הקרבנות יכול לסייע לאדם להתקרב לאל יותר מאשר תפילה או מדיטציה? אם הרב מלט טוען, כי זו דרך להתקרב אל האל, עליו להצביע על הדרך, ועל מה שההליכה בדרך זו עושה לאדם המאמין.

נכון אומר הרב מלט, כי יש באדם צורך להתחבר לאין-סוף ולחיות אתו בשלום, וכי מנהגי הקרבת הקרבנות מבטאים רצון זה, אולם ההבחנה שלו בין מניעי המאמינים העבריים לאלה של שכניהם במרחב המזרח תיכוני אינה מקבלת כל הוכחה. על פי דבריו, הקרבת הקרבנות `אצלנו` נועדה להשיג שלום אמיתי, שמצריך לעבור שינויים, לתקן קלקולים בנפשנו, להתקרב אל הבורא. אין ספק שהתורה מנסה ללמד אותנו גם כיצד לתקן קלקולים חברתיים ומוסריים, אך מה בין תורת מוסר זו להקרבת קרבנות? את הסתירה הזאת גילו כבר נביאי בית ראשון, והם אמרו זאת בצורה משכנעת מאד.

עלינו להודות על האמת, כי גם בהקרבת הקרבנות `שלנו` היה היסוד המאגי של ניסיון לרתימת האל לשירות האדם, כניסוחו של הרב מלט.

כעת נאמר את דברנו שלנו: מנהג הקרבת הקרבנות, כפי שהוא מתואר בתורה, שאב השראה, ככל הנראה, מתרבויות פולחן של העמים הסובבים אותנו. משום כך הוא לא נעדר מניעים של השפעה מאגית על האל להיטיב עמנו. התורה חידשה דבר אחד בעניין פולחן הקרבנות, וןהיא ההתנגדות הנחרצת לקרבן אדם. אבל החידוש הגדול של התורה לא היה בעניין הקרבנות, אלא למרות תרבות הקרבנות, בשימת דגש על תיקון האדם ומידותיו המוסריות. נזק נוסף לתרבות החברתית שלנו הביא מיסוד פולחן הקרבנות במסגרת משכן ומקדש, מעמד כהונה ושאר משרתים בקודש, שהרחיקו את האדם המאמין מהקשר הישיר לאלוהיו, והיוו פתח לשחיתות חברתית. חורבן בית שני מצא את עם ישראל מוכן למהפכה בתחום הפולחן, ולמרות הקינות על חורבן הבית, ולמרות החזרה הריטואלית על `יבוינה בית המקדש במהרה בימינו`, הויתור על פולחן הקרבנות הצעיד את עולם הרוח היהודי צעד גדול קדימה.