עולות וזבחים או צדק ומשפט - ויקרא ו' | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר התמונה 123RF ת.פרסום: 25/11/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

פרק ו` ב"ויקרא" פותח את פרשת "צו" הממשיכה את הקו של קודמתה – תיאור עבודת הקורבנות.

האם מצוות הקורבנות נועדה להגשמה כבר במדבר, או רק עם ההגעה לא"י? על כך קיימת מחלוקת. על פי הנביא עמוס, בני ישראל לא הקריבו קורבנות במדבר. "הַזְּבָחִים וּמִנְחָה הִגַּשְׁתֶּם לִי בַמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, בֵּית יִשְׂרָאֵל?!"

הנביא עמוס מזכיר לעם ישראל, בשם האלוהים, שהוא ידע היטב להסתדר בלי קרבנותיהם בכל ארבעים השנים במדבר, שנות עיצוב העם וחינוכו. הוא אומר זאת בנבואת התוכחה, בה הוא מבהיר להם שאין לו כל צורך בפולחן, אלא בצדקה ומשפט. "שָׂנֵאתִי מָאַסְתִּי חַגֵּיכֶם, וְלֹא אָרִיחַ בְּעַצְּרֹתֵיכֶם. כִּי אִם תַּעֲלוּ לִי עֹלוֹת וּמִנְחֹתֵיכֶם - לֹא אֶרְצֶה, וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם לֹא אַבִּיט".

כאשר אני קורא את פרקי עבודת הכוהנים, ברור לי שמדובר בשלב פרימיטיבי ביהדות, שבה עבודת הקורבנות נועדה למנוע את זליגת העם לאקסטזה של העבודה הזרה, שכללה קורבנות אדם. אך האם אלוהים זקוק לסטייקים הללו? האם ריח הניחוח המוזכר שוב ושוב "עושה לו את זה"?

נביאי ישראל ובמיוחד עמוס, שעל שמו קראתי בשם בני הבכור, סולדים מהפולחן הזה ומציבים חלופה אחרת לגמרי לעבודת השם: "שִׂנְאוּ רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט".

הפונדמנטליזם של הגופים המתאווים לעבודת הקורבנות ומתאמנים לחידושה, זר לי ואני רואה בו איום על עתיד היהדות והעם היהודי. לא זה המודל היהודי הראוי. המודל הראוי הוא חברת המופת, לה פיללו מייסדי המדינה כשהתחייבו במגילת העצמאות: "מדינת ישראל תהא מושתתה על יסודות החירות הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל". זה האתגר שלנו גם היום.