אֵשׁ זָרָה - ויקרא י' | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר ת.פרסום: 28/11/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

תקציר הפרקים הקודמים:

מחזה כזה, שראתה כל שפחה מול המרקע, לא ראה אפילו יחזקאל בן בוזי. אש יורדת לפתע מן השמים ושורפת את חלקי הקורבן. מראה פנטסטי, פירוטכניקה אלוהית שלא נראתה כדוגמתה מאז מעמד הר סיני. מכל בית נשמעה קריאת התפעלות אדירה. האקסטזה בשיאה. וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם.

אם דרמה כזאת נראתה בחצי הגמר, מה צופן לנו הגמר?

הרחובות ריקים מאדם. עוף לא צייץ. הכל מכונסים בבתיהם מול הטלוויזיה, לבד מכמה אלפי אנשי סגל א` ופרוטקציונרים למיניהם, שהוזמנו לחזות בדרמה מטריבונה שהוקמה במיוחד בצמוד למשכן.

גבירותיי ורבותיי, הגמר הגדול!

****

שתי פרסומות – וחזרנו.

****

וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת, וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה, אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה.

****

פרק י מתאר את הדרמה המטלטלת את בני ישראל, ואת כל קוראי הפרשה עד היום, ושניתן ללמוד ולהסיק ממנה גם לימינו – פרשת מותם של נדב ואביהוא, בניו של אהרון הכהן, אחייניו של משה.

נדב ואביהוא ניצבו לפני העם כולו, בטקס חנוכת המזבח, למלא את מצוות הפולחן. בסך הכל, תהליך מעשי מאוד של שחיטה ומנגל. המקרא מתאר תיאור פלסטי כיצד מבתרים השנים את חלקי קורבן החטאת – העגל, בדיוק על פי פרוטוקול מחייב, המבהיר מה יש לעשות בכל חלק ובאיזה סדר. בתום המלאכה, יוצאים משה ואהרון מאוהל מועד ומברכים את העם. וכתוב: "וַיֵּרָא כְבוֹד יְהוָה אֶל כָּל הָעָם". כיצד? " וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים". העם מגיב בהתלהבות.

ואז מגיעה הדרמה אל סופה הטראגי. "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם". מהי אותה אש זרה? לא נאמר. אך התגובה הייתה קשה וכואבת: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה". וכך, לנגד כל העם, בשידור חי, בשיאו של מעמד של קדושה והתעלות, כשלצדם – אביהם אהרון ודודם משה, הבנים הבכירים ביותר של העם נהרגים בשל שגיאה שעשו.

מהי אותה שגיאה? מהי האש הזרה הזאת?

ברור שהכוונה היא לכך, שבנוסף למה שנצטוו לעשות, הם הוסיפו פולחן יצירתי משלהם. מי ביקש זאת מידיהם? על כך נענשו, עונש כבד כל כך.

מה עלינו להסיק מכך? מסקנה אפשרית אחת, היא החובה לדבוק בהלכה דבקות מוחלטת, לא לסטות ימין ושמאל.

כבר הפרשה הזאת פוסלת את האפשרות הזאת, במיני דרמה נוספת, בהמשך הסיפור, שקצת נבלעת לנוכח הדרמה הגדולה של נדב ואביהוא.

לאחר מותם של נדב ואביהוא, יש להמשיך את הטקס. אהרון מבין שפני כל העם נשואות אליו. אין הוא עוצר לבכות ולהתאבל, אין הוא זועק כלפי שמיא. אהרון נושך שפתיים ושותק, "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". משה מורה לבני הדודים של נדב ואביהוא להרחיק את שרידי הגופות, ולאחים של החללים הוא מורה לא לנהוג מנהגי אבלות ולהמשיך בטקס, כאילו לא ארע דבר. בין השאר, מצווים האחים אלעזר ואיתמר לאכול את החטאת. והנה, השנים אינם ממלאים את ההוראה.

זמן קצר, דקות או שעות לאחר שראו את אחיהם מומתים בידי שמים בשל חריגה מן ההלכה הברורה, הם מרשים לעצמם להמרות את מצוות האלוהים מפי משה. איזו חוצפה. או איזה אומץ. או איזה חוסר אחריות וחוסר התחשבות בהוריהם, שזה עתה איבדו שני בנים ועלולים לאבד עוד שני בנים, באותו היום. משה נבעת: "וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר. מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ, כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא, וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲו‍ֹן הָעֵדָה, לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי יְהוָה. הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה. אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ, כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי".

וכאן מתערב אהרון. את גזר דנם של נדב ואביהוא הוא קיבל בשתיקה. כאן הוא מתערב ותמה, בנוגע לאכילת החטאת: "הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְהוָה"?

איתמר ואלעזר אבלים, וחשים שאין זה הזמן להתענג על הסטייקים הטובים מעגל החטאת. אהרון מתערב לטובתם ושואל את משה: אתה משוכנע שזה מה שאלוהים רוצה? אז מה אם כך כתוב? אז מה אם כך המצווה? איפה הרגישות? איפה ההתחשבות ברגשות האבלים? האם תמיד צריך ללכת לפי הספר, אין שיקול דעת? אין היגיון? אין רגש? אין מוסר אנושי?

משה שומע ומשתכנע: "וַיִּיטַב בְּעֵינָיו". ואכן, איתמר ואלעזר, שהפרו מצווה מפורשת, לא נפגעו כהוא זה, ואפילו משה קיבל זאת.

עובדה זו מחזירה אותנו לשאלה – מה היה חטאם של נדב ואביהו? אם החטא הוא חריגה מן ההלכה, למה לא נענשו אלעזר ואיתמר? כנראה שהחטא הוא אחר. סיפור איתמר ואלעזר מוכיח לנו בעליל, שיש מקום לשיקול דעת, ושניתן להטיל ספק בכך שההלכה הפסוקה היא אכן רצונו של האלוהים. ומכאן שהחטא של נדב ואביהו הוא חטא אחר.

מהי אותה אֵשׁ זָרָה, שהשנים לא נתבקשו להצית והציתו? חטאם הוא היומרה והיוהרה להפגין אדיקות יתר, חומרת יתר ובמילים אחרות – קנאות דתית. הם אינם מסתפקים בפולחן שנדרשו לו. הם רוצים להוכיח שהם יותר דבקים מדבקים, יותר דתיים מדתיים, יותר חרדים מחרדים, יותר הלכתיים מההלכה, יותר מחמירים מחומרותיה, יותר קנאים מקנאותה. והמסר של הפרשה, הוא: תרגיעו. אתם רוצים להיות ראש גדול, לההדיר במצוות – עשו זאת במצוות שבין אדם וחברו. אל תהיו קנאים.

האש הזרה, המשחיתה, המסוכנת, היא אש הקנאות. אז – והיום. גם היום אוכלת בנו האש הזרה של הקנאות הדתית ושל הקנאות הלאומנית בשם הדת. יש לכך לא מעט דוגמאות, ואחת הבולטות שבהן היא הארגון "להב"ה". תחת הכותרת המכובסת "למניעת התבוללות בארץ הקודש", מציתים פעילי הארגון להבה של אֵשׁ זָרָה; אש של דת קנאית, קיצונית, מסתגרת ושונאת זרים. מהי זו, אם לא אֵשׁ זָרָה ומסוכנת? עלינו להיזהר כמו מאש מן האש הזרה, המסכנת את החברה הישראלית, המבזה את היהדות.

מיד לאחר מותם של נדב ואביהוא, מגיב משה בדברים הבאים, שגם בהם יש לקח לימינו, בוודאי השבוע, כאשר בית המשפט דן בטיעונים לעונשו של ראש ממשלה לשעבר שסרח: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר: בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד". ובמילים אחרות – אין למנהיגים פריבילגיות, אלא להיפך – מן המנהיגים, שאמורים לשמש דוגמה ומופת, אלוהים דורש יותר. מהם מצופה ליותר ולכן הם יענשו ביתר שאת על חטאים שאולי ניתן לסלוח עליהם לאנשים מן השורה. כאשר הם חוטאים, מעמדם הרם אינו סיבה לקולא, אלא להיפך, מעמדם הרם הוא סיבה להחמיר איתם יותר. אין מקום להתבכיינות נוסח: הוא כבר נענש מספיק, הוא ירד מאגרא רמא לבירא עמיקתא. לא. המעמד מחייב, ואם הגעת לאגרא רמא, עליך ההוכחה שאתה ראוי לכך. אם אינך נוהג כראוי למעמדך, עליך להיענש ביתר תוקף.

אהרון שומע את דבריו של משה. הוא אינו זועק, אינו מתבכיין, אינו מגדף את השופטים. הוא מפנים ושותק. "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן".