בִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ - ויקרא י"ב|  מני גל

מאת: מני גל, התמונה פיקסה ביי ת.פרסום: 02/12/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, אֶל הַכֹּהֵן. וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְהוָֹה, וְכִפֶּר עָלֶיהָ, וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ. זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת, לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה.

לידה והאירועים הגופניים המלווים אותה – כל אלה אמורים לשמח את הלב, וביחוד אם הכל עובר בשלום – ליולדת ולילוד. התורה מתעלמת מהמאפיינים החיוביים של האירוע, ומדגישה את הבעייתיות שבו. הלידה מטמאת את היולדת. לפני שתשוב לשמש את בעלה (ואני מנסח את הדברים כך בכוונה) עליה להיטהר, כלומר – הבעל מצפה שגופה של אשתו ישוב אליו טהור. את תקופת הלידה ואת ימי ההיטהרות שאחריה מסיים טקס במשכן, שבו מביאה היולדת קרבן חטאת. מדוע `חטאת`? במה חטאה?

מה עוד צורם לי בכל המהלך הזה? המעורבות של הכוהן, איש המקצוע, בחייהם הכל כך אינטימיים של בני הזוג. הוא האדם הנותן הכשר לשיבתם של השניים לחיי אישות לאחר הלידה. אם כן, במובנים מסוימים שייכת האישה לבעלה, ושניהם ביחד –נמצאים תחת סמכות הכוהן. התינוק עצמו אינו בכלל בתמונה שמציירת לנו תורת הכוהנים; גם גופה של האישה, שלעיתים הוא עדיין תשוש וכואב מהלידה, ומבקש את התחשבות הבעל ואת עדינותו, אינו נזכר כאן.

האם התרחקנו מאד מתרבות זו, על חוסר הרגישות שלה לצרכי האדם ולרגשותיו? לא בדיוק! מה שעובר על נשים לקראת נישואין – ביעוץ של הרבנית ובנהלי הטבילה במקווה – גם הוא אטום למדי לרגשותיהן. שלא לדבר על מה שעובר על נשים, הבאות להתלונן במשטרה על אונס.