כַּשְׁרוּת – לשם מה?  ויקרא י"א|  מני גל

מאת: מני גל, עיבוד תמונה יונה ארזי ת.פרסום: 03/12/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

נביא כאן כמה דברים שנאמרו כניסיון להסביר את חוקי הכשרות. גם אם הנימוקים שיועלו כאן לא ישכנעו אותנו, יהיה בזה כדי להבין את האווירה ואת הערכים המלווים נושא זה, שהפך לאחד המאפיינים הבולטים ביותר, שהבחינו יהודים מלא יהודים עד הדורות האחרונים. הדברים נלקחו משיעורו של הרב אורי שרקי בנושא הכשרות, והם מייצגים את דעתו בנושא.

האכילה היא מצורכי החיים. אף על פי שיש בה גם ערך אידיאלי, שהרי נצטווה כבר אדם הראשון: "מכל עץ הגן אכול תאכל", עם כל זה יש בה מידה של פראיות ושל אלימות. אנחנו משתלטים על חיים של אחרים לשם קיומנו. התורה מנחה אותנו כיצד להקהות במידת מה את השפלות שבמעשה האכילה, על ידי הלכות כשרות בעלי החיים שבפרשתנו.

חוקי הכשרות מכניסים את פעולת האכילה, שהיא גופנית מיסודה, למסגרת מחייבת, המעדנת את ה`אלימות` לכאורה של האכילה. יש בינינו, שיאמרו כי אין כל אלימות באכילה, שהיא פעולה טבעית של כל בעל חיים. אחרים יגידו כי הדבר נכון ביחס לאכילת בעלי חיים (הכרוכה בהריגתם, כמובן), וכי חוקי הכשרות היו צריכים לכווננו לצמחונות מלאה.

בנצרות יש חלוקה ברורה בין העולמות. העולם הרוחני הוא טוב, ואליו האדם צריך לשאוף. לעומתו עולם החומר הוא עולם נמוך ובזוי, ודינו לאבדון. ולכן ע"פ הנצרות החשיבות היא למה שהאדם מוציא מפיו, וכמעט אין חשיבות למה שמכניס. לתיאוריה זו קשה להתמודד עם העובדה, שלמרות הכל האדם נברא עם פה אחד בלבד, המשמש גם לדיבור וגם לאכילה. יש כוונה להורות על שיתוף בין שתי פעולות אלה, ומתוך כך על אחדות בין עולם הרוח לעולם החומר.

חוקי הכשרות מבדילים בין היהודי לשאינו יהודי. האם ההתייחסות לפעולת האכילה שונה מיסודה אצל הגויים ואצל היהודים? הרב שרקי סבור שכן. אצל הנוצרים, לדעתו, יש הפרדה גמורה בין גוף לנפש, והאכילה היא פעולה גופנית, נחותה ברמתה הרוחנית מעולם הנפש. היהודי, כך חושב שרקי, חושב אחרת. אצלו קיימת אחדות בין עולם הרוח לעולם החומר. על כן תהיינה השפעות הדדיות בין האכילה לפעולות הרוחניות שלנו, כמו המחשבה והדיבור, ועל כן מאד חשוב לשים לב למה שאנחנו אוכלים. את האחדות בין שני העולמות האלה מסמל הפה האנושי, המשמש גם לאכילה וגם לדיבור. נפש אחת יש לו לאדם, והיא עסוקה גם במחשבה וגם באכילה. גם הרמב"ם אומר זאת, על פי שרקי.

מהי תכלית החיים לפי התורה? נאמר בספר בראשית (ב, טז): "ויצו ה` אלוקים על האדם לאמר: מכל עץ הגן אכול תאכל", כלומר מטרת החיים היא לאכול. מקובל לחשוב שהאוכל הוא אמצעי ולא מטרה, ואם היה אפשרי היינו אוכלים פחות, או לא אוכלים כלל. מי שחי על מנת לאכול נחשב לאדם גס. אך מהתורה מתקבל כי אנו לא אוכלים כדי לחיות, אלא חיים כדי לאכול! לאכול פירושו להכניס לתוך הגוף דבר הנמצא מחוץ לגוף. תפוח אדמה שייך לעולם הצומח. כאשר אדם אוכל את תפוח האדמה, הוא מעלה את תפוח האדמה והופך אותו לחלק מעולם החי, לאדם עצמו. ואם בזכות אכילה זו האדם מצליח ללמוד תורה, אזי הוא קידש את תפוח האדמה, והפך אותו מסתם תפוח אדמה לדברי תורה!

כמו שהאוכל משפיע על נפשנו (ולכן חשוב מה לאכול ומה לא), כך גם נפשנו משפיעה על האוכל, ומעלה אותו לדרגה רוחנית גבוהה יותר. היות וגם האפשרות ההפוכה קיימת, האפשרות שבאכילתנו אנו נשפיל את רמתו הרוחנית של האוכל, חוקי הכשרות מונעים זאת, בהכניסם סדר משמעותי להרגלי האכילה שלנו. לא ברור לי כיצד החלוקה של מאכלים לכשרים ולטרפים דואגים לכך, אבל חוקים אחרים, כמו האיסור על אכילת דם או האיסור על אכילת גדי בחלב אמו (לא כל בשר בכל חלב) מהווים דוגמה טובה לרעיון זה.

האדם צריך להיות במעלה גבוהה יותר מהבהמה, כדי שעל ידי האכילה תתעלה הבהמה לדרגתו של האדם האוכל אותה.

מוכרת לנו ההירארכיה ה`עובד יוספית`, של היהודי שומר המצוות, הנמצא מבחינת מעלתו הרוחנית מעל היהודי החילוני, הנמצא מעל לגוי, הנמצא מעל בעל החיים וכו` (האם תיכנס לסולם זה גם הבחנה בין מעלתם של הגברים שומרי המצוות ביחס לנשים שומרות המצוות?) – מוכרת לנו, ולא מקובלת עלי. איך נסביר את מעלתו הרוחנית של האדם, ההורג בהמה על מנת ליהנות מבשרה (כשהוא אינו במצב של רעב מסכן חיים), הנחשבת לגבוהה מזו של בעל החיים הנאכל?

"והייתם לי קדושים, כי קדוש אני ה`, ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי", כלומר חלק מדיני הכשרות, באו על מנת להבדיל בין עם ישראל לגויים. שיהודי לא יבוא לאכול אצל גוי. זוהי אינה הבדלה גזענית, אלא ייעוד שונה.

יסביר לי כבוד הרב. מה ההבדל בין הגדרת היהודי כבעל ייעוד שונה מזה של הגוי, אם לא כגזענות? אכן, חוקי הכשרות מקשים מאד על האפשרות שיהודי וגוי יאכלו ביחד, ומדוע בעצם לא יאכלו יחד?

מטרה משנית, הנובעת מהמטרה הראשית להבדיל בין ישראל לגויים, היא לחבר בין היהודים. שכן כל היהודים אוכלים אותו אוכל.

אכן, אוכל כשר היווה לאורך הדורות גורם מלכד בין יהודים מעדות שונות, למרות שבשוליים קיימו עדות שונות מנהגי כשרות שונים (לדוגמה – אכילת קטניות, המבדילה בין ספרדים לאשכנזים בפסח). מגמה זו, לאחד בין יהודים באמצעות הכשרות, מאותגרת כיום על ידי המצב של קרובי משפחה, שחלקם שומרים על כשרות, וחלקם אינם עושים זאת. המאחד ביניהם יכול להיות כמעט אך ורק על ידי כניעה של החילוניים למנהגי הדתיים.

כשעולים ויכוחים בימינו על נושא הזהות היהודית, נראה לי, שלחוקי הכשרות יש יחסית מעט מה לתרום לזהות המשותפת. במקום להיות גורם מלכד, הופכים חוקי הכשרות לגורם מפריד בין יהודים לשאינם יהודים, בין יהודים שומרי מצוות לשאינם שומרי מצוות, ולנורמה מעיקה, שכופה על אזרחיה המדינה המחויבת לכשרות בארגוניה השונים, מצה"ל ועד למערכת החינוך.