חוקי הנידה חורגים מהמידה - ויקרא ט"ו  |מני גל

מאת: מני גל, ציור יונה ארזי ת.פרסום: 06/12/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם, יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ, שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ, וְכָל הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב, וְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו בְּנִדָּתָהּ יִטְמָא, וְכֹל אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו יִטְמָא, וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּמִשְׁכָּבָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו, וְרָחַץ בַּמַּיִם, וְטָמֵא עַד הָעָרֶב, וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּכָל כְּלִי אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו, יְכַבֵּס בְּגָדָיו, וְרָחַץ בַּמַּיִם, וְטָמֵא עַד הָעָרֶב, וְאִם עַל הַמִּשְׁכָּב הוּא אוֹ עַל הַכְּלִי אֲשֶׁר הִוא ישֶׁבֶת עָלָיו, בְּנָגְעוֹ בוֹ יִטְמָא עַד הָעָרֶב, וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ, וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו, וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים, וְכָל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו יִטְמָא.

בפרקים הבאים תפרט התורה את גישתה המחמירה עד מאד לעניין קיום יחסי מין בעת הנידה. לא זה הנושא בו עוסק פרקנו. מעניין, שהעונש על חטא זה, עונש הכָּרֵת לשני בני הזוג, לא מוזכר כאן כלל, כאילו אינו קיים. מוקד העניין של הפרק הוא הטומאה, שכל מגע עם אישה בנידתה מעביר לנוגע בה. לטומאה זו היתה משמעות בעת קיום המשכן או המקדש, והיא מנעה מהטמא לקיים מצוות פולחניות כמו הקרבת קורבנות. אם כן, הפרק מדבר על כל המקרים בהם הופך אדם לטמא בשל המגע עם אשה בנידתה, וכיצד שבה האישה ושב האדם למצב של טהרה.

התחלת זיבת הדם מהרחם מכניסה את האישה למצב של טומאת נידה, וזו נמשכת לפחות שבעה ימים, שבסופם חייבת האישה לבדוק אם פסקה זיבת הדם. במצב זה, כל אדם הנוגע באישה נידה הופך לטמא למשך יום אחד, כל חפץ עליו היא שוכבת או יושבת מיטמא. כל הנוגע במשכבה יטמא עד הערב, וחייב לכבס את בגדיו, וכן הלאה... במקרה החמור ביותר, עליו ישנו גם עונש כרת, אם שוכב איש עם אישה בנידתה, הוא יטמא, כמוה, למשך שבעה ימים, שבהם יחולו עליו כל הכללים שהוזכרו לעיל לגבי האישה בנידתה.

האם ענין הטומאה והטהרה כל כך מרכזי וחשוב, שעונש הכרת על משגל עם אישה בנידתה לא מוזכר כאן, או שמא מדובר בפרקים שמקורם שונה, ולהם גירסה שונה לגבי הסנקציות על חטא זה? קשה לדעת...

היחס לדם בתרבות העברית העתיקה הוא בהחלט יחס אובססיבי. כבר קראנו על האיסור לאכול את הדם (כי הדם הוא הנפש), והנה כאן – אותו אירוע טבעי, המתרחש מדי חודש אצל אישה פוריה ובריאה, הופך אותה אוטומטית לטמאה. הדבר נובע, לדעתי, מהחרדה הפרנואידית מבדל האפשרות שהאישה בנידתה תעביר קמצוץ של דם אל המקום עליו היא יושבת, או אל גוף הבעל, בו היא בסך הכל נוגעת נגיעה קלה.

חכמי ההלכה לקחו את הפסוקים הלא רבים מהתורה, העוסקים בדיני נידה, וגזרו מהם שורה ארוכה של איסורים, כמו האיסור על בני הזוג לשבת קרוב זה לזו, גם אם אין כל מגע ביניהם; כמו האיסור להושיט חפץ מזו לזה או מזה לזו, ללא כל מגע ישיר; או כמו האיסור על האישה להציע את מיטת בעלה. ואלה רק מקצת מהאיסורים שגזרו חז"ל מחוקי הנידה מדאורייתא.

אי אפשר להשתחרר מהמחשבה, שאיסורים אלה, למרות שהם גורמים גם לבעל אי נוחות, מקשים במיוחד על האישה את חייה, ומוסיפים על מכלול החוקים המעמידים את האישה בעמדה נחותה ביחס לבעל. כל צידוק, המעלה על נס את קיום יחסי המין בין בני זוג נשואים, כשהם נעשים מתוך הקפדה על טהרה, אינו יכול לשנות את הרושם הזה. אני מכיר היטב את הטיעונים, המכריזים כי טמא אינו שלילי. קשה לי מאד לקבל אותם.