לא בורח מבשורה (פורסם לראשונה לפני כ-3.5 שנים)- ויקרא טז | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר ת.פרסום: 08/12/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

פרק טז בחומש "ויקרא" פותח את פרשת "אחרי מות". את הפרשה הזו קראנו השנה מיד לאחר יום הזיכרון למערכות ישראל ויום העצמאות.

החיבור בין יום הזיכרון ויום העצמאות אינו קל; המעבר לעתים קשה מנשוא. אולם הוא נושא מסר ומשמעות, הדורש מאתנו לא לראות בעצמאותנו דבר מובן מאליו, כיוון שהיא הייתה, עודנה וכנראה תמשיך להיות עוד זמן רב כרוכה בנכונות שלנו למסירות נפש. מחיר עצמאותנו הוא מחיר דמים כבד. החיבור הזה גם נועד להצביע על המשמעות הגדולה של המחיר, של הקורבן; שלצד הכאב הגדול על האובדן, אנו מודעים לכך שהאובדן הוא למען מטרה גדולה ונעלה של קיום העם היהודי, קיומה של מדינת ישראל והחיים והביטחון של אזרחי ישראל.

אנו מקווים שנהיה ראויים למחיר הכבד, שנהיה מדינת מופת וחברת מופת, כזו שהקורבן היה ראוי לה.

פרק טז נפתח אחרי האירוע הדרמטי והטרגי שבו מתו לעיני כל עם ישראל שני בניו של אהרון הכהן, נדב ואביהו. תגובתו של אהרון תוארה בשתי מילים: "ויידום אהרון". וכי מה אפשר לומר אחרי אסון נורא כל כך?

הפרק נפתח במשימה שמקבל אהרון מאלוהים אחרי מות בניו. אלוהים מורה למשה להטיל על אהרון ועל כל יורשיו בעתיד את משימתם המרכזית – עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, שנועדה לכפר על חטאות העם. איך אדם שזה עתה איבד את שני בניו יכול לקבל על עצמו אחריות כזו, שליחות כזו, משימה כזו? איך אדם שחווה כזה אובדן יכול להנהיג? איך הוא יכול להמשיך?

כחברה הנאלצת להתמודד עם שכול, אנו מודעים לקושי. וגם היום יש הורים, שאחרי שאיבדו את היקר להם מכל, בחרו שלא לברוח מן הבשורה, אלא לקחת על עצמם את השליחות לשאת את הבשורה, לרומם את רוח העם ברוח שבה חינכו את בניהם, לפעול לכך שהחברה הישראלית תהיה טובה יותר, שתהייה ראויה למחיר שהם שילמו.

בטקס החיילים המצטיינים בבית הנשיא, ביום העצמאות, בחר ראש הממשלה במרים פרץ כדמות המעוררת השראה. מרים פרץ, כמו אהרון הכהן, שכלה את שני בניה. וכפי שהיא עושה כל השנים, גם ביום העצמאות בבית הנשיא, היא פנתה אל הציבור כשהיא נושאת שליחות ונושאת בשורה של אחדות לאומית, של מסירות, של אהבת העם והארץ, של ציונות. פגשתי השנה את רחלי פרנקל שבנה נחטף ונרצח בקיץ שעבר ואת שמחה גולדין שבנו נפל בקרב רפיח במלחמת "צוק איתן", וגם בהם ראיתי אותה נחישות ובעיקר אותה מחויבות לשאת בשורה, לרתום את עצמם לשליחות של הפיכתה של מדינת ישראל למקום טוב וראוי.

שָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל

וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר, אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַיהוָה, וְעָשָׂהוּ חַטָּאת. וְהַשָּׂעִיר, אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל, יָעֳמַד חַי לִפְנֵי יְהוָה לְכַפֵּר עָלָיו, לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל, הַמִּדְבָּרָה. וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת, אֲשֶׁר לוֹ, וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ ("ויקרא" טז, ט-י).

וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ. יש שעיר, יש את מי להאשים. וכשיש לנו את מי להאשים, אנו את נפשנו הצלנו. יש שעיר לעזאזל, ואת הנפש ניתן להציל מפני הדבר הקשה לה ביותר – חשבון נפש.

ב-18 במרץ כמעט זרחה השמש על מדינת ישראל. כמעט הודחה דיקטטורת החושך שהחריבה את המדינה, המיטה חרם בינלאומי על ישראל ודרדרה אותה למדינת עולם שלישית נחשלת; כמעט קמנו לשחר של יום חדש של שלום קוסמי, כלכלה משגשגת, אוויר צח וחופש אין סופי. כמעט. הכל בגלל יאיר גרבוז. הוא אשם. הוא אשם. הוא אשם. אותו נוקיע אל עמוד הקלון.

בראיון לאילה חסון ברשת ב` למחרת הבחירות, הקדיש הרצוג מקום רב לגינויו של יאיר גרבוז, הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל. פוסט שקראתי בפייסבוק אמר: "בני הזוג נתניהו צריכים לשלוח זר פרחים ענק ליאיר גרבוז". הרי זה ברור, המשפט האומלל של יאיר גרבוז, העביר עשרה מנדטים לליכוד והעניק לנתניהו את השלטון. באמת?!

מדרש חז"ל לפיו על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים, הוא קצת מוזר. מה? העובדה שפלוני התנהג באופן מכוער לאלמוני וסילק אותו ממסיבה, היא סיבה לחורבן לאומי. אלא שלא כאן שורש הבעיה, כי אם בכך שגדולי ישראל ישבו באולם, ראו ושתקו, לא מיחו בידו.

דבריו של גרבוז לא נאמרו במעמד של גדולי ישראל, אולם הם נאמרו מעל הבמה המרכזית בעצרת המרכזית של מפלגת "רק לא ביבי", ורבבות משתתפיה לא מיחו בידו, לא שיסו את דבריו בקריאות בוז, לא הורידו אותו בבושת פנים מן הבמה. כי האמת היא שהשעיר לעזאזל ביטא אותם, את אמונתם.

יאיר גרבוז לא התמודד על ראשות הממשלה, אפילו לא על מקום בכנסת. ולא הוא הגדיר בשידור חי, בפריימטיים בטלוויזיה את מטרת הבחירות: "להוריד את הזבל". מערכת הבחירות הזאת לא הייתה תחרות לגיטימית בין שתי מפלגות על השלטון במדינה דמוקרטית, אלא מערכה להורדת הזבל. ומי שנתן את הטון, לא היה יאיר גרבוז.

אם יש מישהו שצריך לקבל זר פרחים ענק מבני הזוג נתניהו, אין זה יאיר גרבוז אלא נוני מוזס. לא אמן מן הפריפריה שאמר דבר שטות בעצרת, אלא טייקון, איל תקשורת, אחד האנשים החזקים במדינה, שניהל במשך מספר שנים את הקמפיין של להוריד את הזבל, ורתם אליו את שליטתו הריכוזית בלמעלה מ-50% מהתקשורת בישראל. כל מי שפתח בכל שעה ביממה את ynet קרא תיאור של מדינת ישראל כאזור מוכה אסון ונחשף למסע דמוניזציה אישי חסר תקדים כלפי ראש הממשלה. שטיפת המוח הזאת אמורה הייתה למחוק את תודעת ההמון, לשתול בתוכו שנאה ובוז כלפי נתניהו ולתכנת אותו לעשות את הדבר הנכון בקלפי.

זה היה כל כך קיצוני, כל כך מכוער, כל כך אכזרי, כל כך אישי, כל כך ממוקד, כל כך שקרי, כל כך מתנשא – שקהל הקוראים אטם את אוזניו ואת עיניו, וגם כשפה ושם נאמר איזה דבר של טעם, אנשים כבר לא היו מוכנים לשמוע. תגובת הנגד הייתה בקלפי.

בבוקר שלמחרת הבחירות זה נמשך. אותה התנשאות, אותה פלגנות, אותה לעומתיות. אותה אי הבנה מדוע הציבור לא הבין מה עליו לעשות ולמה הוא לא הוריד את הזבל כפי שאמרנו לו. הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם. הציבור הוא עדר שאינו מבין מה טוב לו והוא מצביע נגד האינטרס של עצמו, כי זאת "הצבעה שבטית". אין ברירה, צריך להחליף את העם.

לא, לא צריך להחליף את העם. צריך להחליף דיסקט.

אבל למה? לא צריך. הרי יש שָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל.