סימן שאתה שעיר - ויקרא י"ז | מני גל

מאת: מני גל, צילום יונה ארזי (חוות האלפקות במצפה רמון) ת.פרסום: 10/12/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם, אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם.

לקורא התמים, שנחת מאי-שם הישר אל פרק זה, מצטיירת התמונה הבאה: חל איסור חמור על הקרבת קרבן בסגנון אישי, מחוץ למתחם המקודש של המשכן. הסיבה המשכנעת, לכאורה: מחוץ למשכן מושפעים האנשים הפשוטים ממנהגי הפולחן הנלוזים של הגויים, והם מקריבים קרבנות לשעירים, ולא לאל האחד והיחיד.

נניח בצד לרגע את השאלה מדוע לא ייאסר פולחן השעירים, אבל תותר הקרבת קרבנות אישית לאל שלנו? מדוע לא נסמוך על היושרה של המאמינים?

מיהם השעירים? האם מדובר בזכרי עיזים? הנה מה שאומר אבן עזרא עליהם:

`לשעירים` - הם השֵׁדִים, ונקראו כן, בעבור שישתער הגוף הרואה אותם, והקרוב בעבור שיראו אותם המשוגעים כדמות שעירים, ומלת `עוד` תּוֹרֶה שכן היו ישראל עושין במצרים. `אשר הם זונים` - כי כל מי שמבקש אותם ומאמין בהם, הוא זונה מתחת אלוהיו, שיחשוב כי יש מי שייטיב או ירע, חוץ מהשם הנכבד והנורא.

אם כן, אבן עזרא, כמו פרשנים מסורתיים אחרים, סבור כי מדובר בפולחן לשדים, מנהג הבוגד בנאמנות העם לאלוהים.

ובכל זאת, על רקע מה שקראנו בסך הכל פרק אחד לפני הפרק הזה, עולה בנו תמיהה גדולה. כיצד זה מקריב הכוהן הגדול שני שעירים (אחד ליהוה ואחד לעזז-אל, שהוא בעצמו שד או שעיר...) פרק אחד לפני הפרק שלנו?

וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ, וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ, וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם, וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי יְהֹוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת, גּוֹרָל אֶחָד לַיהֹוָה, וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל, וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר, אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַיהוָֹה, וְעָשָׂהוּ חַטָּאת, וְהַשָּׂעִיר, אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל, יָעֳמַד חַי לִפְנֵי יְהוָֹה לְכַפֵּר עָלָיו, לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה.

האם להקריב שעיר זה בסדר, אבל להקריב לשעירים זה בגדר תועבה? האם באמת יש כאן הבדל?

דרך אחת להסביר את הסתירה הזאת היא שהקרבת השעירים לה` מורידה אותם, את השעירים, לדרגה נחותה מאד, כמו שאמרו על מנהגי הקורבנות העבריים, שבחרו להקריב דווקא את בעלי החיים המקודשים למצרים, כביטוי של זלזול ודחיה כלפי אותם בע"ח.

אך קיימת גם האפשרות, שהקרבת השעירים על ידי הכוהן הביאה לידי ביטוי שתי מגמות אחרות. האחת – כניעה מסוימת למנהגי פולחן השעירים על ידי שילובם בחוקי הקרבנות החדשים, מתוך הבנה שמלחמה `ראש בראש` עם מנהגים אלה תביא להתמרדות העם; השנייה – תביעה תקיפה של הכפפת כל מנהגי הקרבת הקורבנות תחת סמכותו של הכוהן.

אותו שילוב של מנהגי דת ישנים בתוך דת חדשה מוכר לנו מההיסטוריה, והוא חלק מהתופעה הקרויה `סינקרטיזם`. נזכיר שתי תקופות, בהן התחכמה הנצרות ושילבה מנהגים פגניים בתרבות החדשה שניסתה להשליט:

בירושלים היה בתקופת בית שני מקדש לאל הרפואה הרומי אסקלפיוס, ולמקדש זה יוחסו תכונות מְרַפְּאוֹת, כמובן. על אותו מקום בו עמד מקדש זה סיפרה המסורת הנוצרית הקדומה, ששם ביצע ישוע מעשי ניסים, וריפא אנשים ממחלותיהם. סגולתו הרפואית של המקום נשמרה, וכך יכולים היו המאמינים להמשיך לעלות לרגל אל מקום זה, ולקבל בקלות יחסית את הסיפורים החדשים שסופרו על ניסיו של ישוע במקום.

במקסיקו תחת הכיבוש הספרדי הפיצו הכובשים הנוצרים את סיפור המדונה השחורה, שהופיעה וחוללה ניסים במקום, שבו היה מקדש לאחת מאלות האצטקים. דמותה של המדונה בסיפורים אלה היתה כהת עור, כמראה הילידים, והיא השתלבה בדמות המדונה הנוצרית. סיפור זה שימש מנוף להמרת דתם של המקסיקנים הילידים לדת החדשה.

אם נהיה כנים, נמצא בתורה, לצד הגישה הטוטאלית ביחסה לכל סימבול מוחשי של האלוהות, לא מעט ביטויים מוחשיים, כמו הכרובים, כמו נחש הנחושת, וכמו השעירים.