וָחַי בָּהֶם - ויקרא י"ח | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר התמונה pixabay ת.פרסום: 12/12/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

פרשת "אחרי מות" רוויה במוות ובעונשי מוות, כפי שהיטיב לתאר בדרשתו ארי אלון, על פרשת בר המצווה שלו.

אך אני בוחר להתמקד דווקא בשתי מילים המופיעות בפרק יח, המנוגדות לשפעת עונשי המוות : "וָחַי בָּהֶם". אני בוחר בהן מחוץ להקשרן, כצירוף בפני עצמו, כי אני יכול להיתלות באילנות גבוהים – כבר חז"ל עשו כן. כבר חז"ל הפקיעו את "וחי בהם" מכל הקשר והפכו אותם לאחד מעיקרי היהדות, כתורת חיים.

רבי ישמעאל נתלה במילים "וחי בהם" כדי לחלוק אפילו על העמדה המקובלת בזכות מסירת הנפש כדי לא לעבוד עבודה זרה. "ומנין שאם אמרו לו לאדם `עבוד עבודה זרה ואל תיהרג`, מנין שיעבור ואל ייהרג? תלמוד לומר `וחי בהם` ולא שימות בהם".

עמדה זו שנויה במחלוקת, אך המחלוקת היא מידתית. הכלל המקובל על הכל הוא "יעבור ובל ייהרג" למעט חריגים, והמחלוקת היא על החריגים.

בין החריגים, עליהם נאמר "ייהרג ובל יעבור", לצד "עבודה זרה" ו"שפיכות דמים" הוא "גילוי עריות". וזה הנושא המרכזי של הפרק. הפרק מתמקד באיסורי עריות.

חלקם אינו רלוונטי לימינו ונראים בלתי מוסריים בעינינו, כמו איסור יחסי מין בין גברים. אולם רובם עוסקים באיסור על גילוי עריות במשפחה, וזו ליבת המוסר המיני גם בחברה הומניסטית מודרנית. העיסוק הרב בנושא מעיד עד כמה גילוי העריות היה נפוץ ולגיטימי בחברה הסובבת באותם ימים. עם ישראל נדרש להיבדל הן מתרבות מצרים והן מתרבות כנען, בראש ובראשונה באיסורי העריות.

עצם הרעיון שמאחורי האיסורים, הוא מותר האדם מן הבהמה – לא היצרים, ויצר המין הוא אולי החזק בהם, שולטים בנו, אלא אנו בהם. אנו יכולים, ולכן אנו נדרשים, להגביל את יצרינו באתיקה של מותר ואסור.