אצולת המשכן - ויקרא כ"א | מני גל

מאת: מני גל התמונה ויקיפדיה ת.פרסום: 18/12/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. ב כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו, לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו, וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו. ג וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו, אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ, לָהּ יִטַּמָּא. ד לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ. ה לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם, וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ, וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת. ו קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם, וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם, כִּי אֶת אִשֵּׁי יְהוָה, לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם, הֵם מַקְרִיבִם, וְהָיוּ קֹדֶשׁ. ז אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ, וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ, כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹהָיו. ח וְקִדַּשְׁתּוֹ, כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב, קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי, יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם. ט וּבַת אִישׁ כֹּהֵן, כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת, אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת. בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף. י וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו, אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת הַבְּגָדִים, אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע, וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם. יא וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא, לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא. יב וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא, וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו, כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו, אֲנִי יְהוָה. יג וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח. יד אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה, זֹנָה, אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח, כִּי אִם בְּתוּלָה מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה. טו וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו, כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשׁוֹ.

לכאורה - חוקי טהרה והיבדלות המיוחדים לכוהנים, אלה המשרתים בקודש ומייצגים את עם ישראל, ואשר חייבים לעמוד בדרישות מחמירות של טהרה, צניעות ושלמות גופנית ורוחנית. אליהם נשואות עיני-כל, וראוי שדמותם תהיה מופת והשראה ליחס של כבוד לקדושת האל.

מה מטמא את הכהן, ומונע ממנו לשרת בקודש? גילוח שער הראש, קעקוע עור הגוף, נישואים עם אישה שאינה בתולה, פריעת שער הראש ופרימת הבגד, קיום מגע עם גופת המת, יציאה אל מחוץ למקדש, ועוד כהנה וכהנה. ועוד פסולים לכהונה בעלי מום כלשהם, כולל מי שידו או רגלו נשברה!

אז מה בכך? מהמורמים מעם נדרשים סטנדרטים מחמירים. האין אנו מצפים מהנבחרים שלנו שישמשו מופת לכולנו?

אך מדוע רובן של הדרישות הן גופניות, בעוד שאין כמעט זכר לדרישות בתחום המוסר? אפשר אולי להבין את הדרישה מאדם הממלא תפקיד ייצוגי - שיקפיד על בגדיו, ואפילו יימנע מקעקוע עור-גופו. אך מה בנוגע לבעל המום? מדוע פסול הוא מלשמש בקודש?

ומה מקרינות הנורמות האלה כלפי העם כולו ותרבותו החברתית? סכנה רבה טמונה בהן. תחילה – ביחס שהן יוצרות כלפי יחידים בחברה, שכל חטאם הוא בכך שנולדו בעלי מום או הוטל בהם מום שלא באשמתם. גם נשים שהתאלמנו או גורשו על ידי בעליהן נכנסות לקטגוריה המושפלת הזאת. כל אלה עלולים להיחשב לנחותים יותר מבחינה רוחנית, מבחינת ערכם כבני-אדם, ובעקבות זאת – לבעלי זכויות מופחתות.

בני משפחות הכהונה ששפר גורלם, ומום לא הוטל בגופם, והקפידו להימנע מחטאים נוראיים כמו נשיאת אישה גרושה או אלמנה – נחשבים לעילית הרוחנית של החברה. האין קשר בין ייחוס זה לייחוס שמתגדרים בו כל בני-ישראל כלפי הגויים, הנחותים מהם גם מכוח ההורשה והתורשה, וגם בזכות הבחירה שבחר בהם אלוהים?