הָיָה אוֹ לֹא הָיָה?  ויקרא כ"ה | מני גל

מאת: מני גל התמונה ויקיפדיה ת.פרסום: 21/12/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

המקורות – המשנה והתלמוד - מלמדים אותנו כי מנהג היובל פסק מלהתקיים בסוף ימי בית ראשון, או מעט מאוחר יותר, על-אף שהשמיטה בכל שנה שביעית המשיכה לנהוג. על פי הרמב"ם, כבר "משגלה שבט ראשון [ראובן] ושבט גד וחצי שבט מנשה - בטלו היובלות, שנאמר: `וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ` ". היובל נוהג רק כאשר "רוב ישראל שרויים על אדמתם", ויש הדורשים אף שכל שבט יחיה בנחלתו המובטחת, דבר המצמצם מאוד את אפשרות יישום היובל בימינו באופן טבעי.

מנהג היובל, שבו חוזרות כל האדמות לידי בעליהן המקוריים, ובטלים החובות ששעבדו אנשים חופשיים לנושיהם, הוא ביטוי צרוף וקיצוני למשאלת-לב מוסרית לקיום שוויון בין בני-האדם ולפתרון מצוקות העוני שדחקו אנשים למצבים שאין מהם מוצא. הניתן להניח ולהאמין כי בראשית תקופת בית ראשון פעלה שיטה זו, גם אם ברור כי היא סותרת סתירה מוחלטת כל היגיון של פעילות כלכלית חופשית? הרעיון של הפחתת ערך הקרקע הנמכרת ככל שמתקרבת שנת היובל, או של הפחתת ערכו של עבד ככל שנותרות פחות שנים עד לשחרורו ולביטול חובו - רעיון זה אינו מסתדר עם ההיגיון. הסתבך אדם ונעשה חייב לרעהו סכום אדיר של כסף, היסכים הנושה לקבל את אדמתו בתמורה, או לקחתו כעבד, כאשר מדובר בשנתיים או שלוש לפני ביטול כל העיסקה? אפשר עוד להבין חוקים המגבילים הגדלת חוב בשל ריבית קצוצה, אבל כאן מדובר בשיטה קיצונית הרבה יותר. הגיוני יותר להניח כי רעיון היובל, יפה ככל שהיה, מעולם לא יושם הלכה למעשה.

ואנו, החיים במציאות שונה לחלוטין מימי בית ראשון, מחויבים בכל זאת להביט במציאות שלנו ולהצביע על הכשלים המוסריים ההופכים את החברה שלנו לחברה רעה וחולה. אולי אין בחברתנו עבדות פורמאלית, אבל ההגנה על זכויות העובד חלשה מדי, וביחוד ביחס לעובדי חברות כוח-אדם או ביחס לעובדים זרים. הלוואה בריבית קצוצה אינה מנוגדת לחוק, ואנשים הנקלעים למצוקה קשה מתפתים לעיתים להאמין, שיוכלו להחזיר את חובם בתוספת הריבית הגבוהה המלווה אותו, מה שלעיתים קרובות לא מתרחש. נכסים שהיו צריכים להיות שייכים ללאום, ולשרת את צרכיו החומריים לדורות, כמו קרקעות או משאבי טבע, מופרטים, ומשרתים את הקבוצה הקטנה של בעלי ההון, שגם מאית מהכנסותיהם היתה מקיימת אותם ברווחה.

הניסיון של קהילת הקיבוץ לקיים חברה, שבה לא ייפתחו פערים חומריים בלתי הגיוניים בין חבריה, נמשך כמאה שנים. היו לו הצלחות יפות, אך כיום נוטשות מרבית הקהילות הקיבוציות את הדרך, ומאפשרות לדרך החיים ה`מסורתית` להשתלט מחדש. הפנטזיה של שנת היובל נשארת, בינתיים, בגדר אוטופיה יפה.