צרועים raus !  במדבר ה` | מני גל

מאת: מני גל, התמונה מהקטקומבות ברומא ת.פרסום: 31/12/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ, מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ, אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם, וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם, אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם. וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה, כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

הרחקה אל מחוץ למחנה היא מעשה קשה מאד עבור המורחקים. יש בה גם הגבלה חמורה על פעולות יומיומיות, שיש בהן מגע חברתי עם הזולת, גם סיכון אישי הנובע מהרחקה מהסביבה המגוננת של המחנה, וגם ביוש או השפלה. על כן חשוב לבדוק בשבע עיניים באילו נסיבות מתבצעת הרחקה כזאת.

`כָּל צָרוּעַ` – לאחר שלמדנו, כי לא מדובר במחלת עור ספציפית, וכי האיבחון של אותה צרעת מקראית נעשה על ידי הכוהן, הנעדר השכלה רפואית אקדמית, יש יסוד להניח כי ישנה מידה מסוימת של שרירות בקביעתו של הכוהן, כי פלוני הוא מצורע. הכוח הזה, המצוי בידי הכוהן, עלול להיות מנוצל לרעה, אם אין קריטריון אובייקטיבי לקביעה מתי אדם הוא מצורע.

`כָּל זָב` – גם הזיבה, שהיא הפרשה כלשהי מאברי המין, יש לה הגדרה עמומה מדי. מי יחליט מתי מדובר בזיבה ומתי לא? שוב הכוהן?

`כֹּל טָמֵא לָנָפֶשׁ` – מקרה זה הוא מובהק יותר: האדם נגע נגיעה ברורה במת. גם הסנקציה המוטלת עליו היא הרחקה ממתחם המשכן בלבד, והיא מוגבלת בזמן.

לו היו אותם שלושה מקרים של הדרה המקרים היחידים, היינו אולי משתכנעים שהם מבוססים אך ורק על שאיפה לטהרה של הפולחן, אבל התורה מדירה גם נשים מפעולות פולחן שונות, ומדירה בעלי מום מלהקריב קרבנות, ובמקום שמדירים כל מיני אנשים בשל תכונות מסוימות, נפתחת הדרך ליוזמות חדשות להדיר עוד סוגי אנשים. ואף אחד אינו חסין בפני הדרות.

הברית החדשה מציגה גישה אחרת לחלוטין. ישוע לא הדיר אדם. להפך, אנשים מוכי גורל חיפשו את קרבתו, והוא ריפא אותם, ולא חשש ממגע גופני ישיר איתם. חשיבות הטהרה של הנפש היתה גדולה בהרבה מטהרת הגוף. הנה סיפור אחד, הממחיש זאת:

וַיָּקָם יֵשׁוּעַ, וַיֵּלֶךְ אַחֲרָיו הוּא וְתַלְמִידָיו, וְהִנֵּה אִשָׁה, זָבַת דָּם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה, נִגְּשָׁה מֵאַחֲרָיו, וַתִּגַּע בִּכְנַף בִּגְדוֹ, כִּי אָמְרָה בְּלִבָּהּ: רַק אִם־אֶגַּע בְּבִגְדוֹ, אִוָּשֵׁעַ. וַיִּפֶן יֵשׁוּעַ, וַיַּרְא אוֹתָהּ, וַיֹּאמַר: חִזְקִי, בִתִּי! אֱמוּנָתֵךְ הוֹשִׁיעָה לָּךְ! וַתִּוָּשַׁע הָאִשָׁה מִן־הַשָׁעָה הַהִיא. (מתי ט`)

עניין הריפוי חשוב פחות בסיפור. מה שבולט באישיותו של ישוע היא התייחסותו לזולת: אין פסולים לנצח; כל אחד יכול להיוושע. גם יחסו למקדש ולפולחן הקרבנות הוא ביקורתי. וכך הוא אומר במתי י"ב: וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם, כִּי יֶשׁ־פֹּה גָּדוֹל מִן הַמִּקְדָּשׁ! והגדולה מן המקדש היא ההתנהלות המוסרית.

עוד אמירה מעניינת של ישוע מופיעה במתי ט"ו: לֹא הַנִּכְנָס אֶל הַפֶּה יְטַמֵּא אֶת הָאָדָם, כִּי אִם הַיּוֹצֵא מִן הַפֶּה - הוּא מְטַמֵּא אֶת הָאָדָם. כלומר – אינך מטמא את גופך באוכלך אוכל טרף, אלא בהפיצך דברי בלע ורשע מפיך.

במרקוס ז` ישנה הרחבה ופירוט של האמירה הזאת:

אָמַר לָהֶם: גַּם אַתֶּם חַסְרֵי הֲבָנָה כָּל כָּךְ? הַאִם אֵינְכֶם מְבִינִים, שֶׁכָּל הַנִּכְנָס לְתוֹךְ הָאָדָם מִן הַחוּץ אֵינוֹ יָכוֹל לְטַמֵּא אוֹתוֹ, כִּי אֵינוֹ נִכְנָס אֶל לִבּוֹ אֶלָּא לְבִטְנוֹ, וְיוֹצֵא אֶל הַמּוֹצָאוֹת? – בְּכָךְ טִהֵר אֶת כָּל הַמַּאֲכָלִים. הוֹסִיף וְאָמַר: הַיּוֹצֵא מִן הָאָדָם – זֶה מְטַמֵּא אֶת הָאָדָם,
כִּי מִבִּפְנִים, מִלֵּב בְּנֵי הָאָדָם, יוֹצְאוֹת מַחֲשָׁבוֹת רָעוֹת, זְנוּנִים, גְּנֵבוֹת, רְצִיחוֹת, נִאוּפִים, חַמְדָנוּת, רִשְׁעָה, רְמִיָּה, זִמָּה, עַיִן רָעָה, גִּדּוּף, גַּאֲוָה, אֱוִילוּת. כָּל הָרָעוֹת הָאֵלֶּה יוֹצְאוֹת מִבִּפְנִים, וּמְטַמְּאוֹת אֶת הָאָדָם.

ישוע לא מרד במצוות התורה, אך הוא פֵּרֵשׁ אותן אחרת, והוא שם דגש על קיום המצוות המוסריות לעומת התביעות הפולחניות. הוא לא חשש ממגע עם מוכי גורל, חולים, מצורעים ובעלי מום, ובמקום להרחיקם מהמחנה, כלומר להדירם מחיים בחברה, הוא עסק בריפויים.