עילית משרתת או אצולה מנוונת - במדבר ח' | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר, עיבוד תמונה וציור יונה ארזי ת.פרסום: 06/01/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

בתקופת בית שני, העילית הכוהנית הייתה אצולה מנוונת, אוליגרכיה מושחתת, כוחנית, עשירה ונהנתנית, שהנהיגה שמרנות כדי להבטיח את שימור מעמדה השלטוני. אולם אידיאל הכהונה בתורה הוא של עילית משרתת. הכוהנים ממלאים שליחות – לשרת בקודש; שירות תרתי משמע. אין הם נהנים מזכויות יתר, אלא נדרשים למלא תפקיד, לבצע משימות.

בפרק זה אנו מתוודעים לתפקיד נוסף שלהם, לצד תפקידים קודמים – הדלקת האש במנורת שבעת הקנים.

לכאורה מדובר בפעולה טכנית, אך באופן סמלי, מדובר בתפקיד מנהיגותי של התוויית דרך באמצעות הפצת האור. שנאמר: "לא יהיה ניצחון של האור על החושך כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור" (א.ד. גורדון).

הדלקת האור מסמלת את תפקידה של הקבוצה המובילה את עם ישראל. בזמן שבית המקדש היה קיים היו אלה הכוהנים. הסתאבותם הצמיחה עילית חדשה. הקבוצה המנהיגה אחרי חורבן הבית ובשנות הגלות הייתה תלמידי החכמים, לומדי התורה, הרבנים.

בעידן הציוני, הגדיר שלונסקי את העילית המשרתת והמובילה של זמננו – החלוצים (בפואמה "באוהלינו").

המהלך שמציג שלונסקי מתחיל בהגדרה מעניינת:
"כי שבעה הם ימים ימות השבוע 
ושבעה יש קנים למנורה".

המנורה, ככתוב בפרקנו, עשויה מקשה אחת. את שבעת הקנים שלה מדמה שלונסקי לשבעת ימי השבוע, שגם הם מקשה אחת. ששת ימי המעשה והשבת, חבוקים אלה באלה. הוא יוצא בכך מצד אחד נגד היהדות הגלותית, הרבנית, שאינה נוטלת אחריות על המעשה, על בניין הארץ ומסתפקת בלימוד וברוחניות, ומצד שני הוא מזהיר את חבריו לתנועה החלוצית, לבל ישקעו במעשה הפיסי ויזניחו את הרוח, את מורשת ישראל, וקורא להם לקחת את האחריות על המשכיותה של היהדות. אם כך תעשה התנועה החלוצית, היא תהיה ראויה להנהגת האומה.

מתוך התובנה הזו הוא עובר לשלב הבא:
"ומי אשר הדליק המנורה בנפש 
הוא ייצק השמן לאורה".

כאן שלונסקי מציב את תנאי המכרז לקבוצה הראויה לצקת את השמן במנורה של ימינו, כלומר להנהיג את העם היהודי. התנאי: מי שהדליקו את המנורה בנפש, כלומר הציתו את לפיד הציונות, העליה לארץ ישראל, יישובה ובניינה, תחיית השפה העברית ובניית תרבות עברית.

הוא פונה לאלוהים ומזכיר: 
"התזכור איך שרנו בספינות לועזים 
אנחנו העולים בשמך: 
`עת יהודים יבואו לארץ ישראל 
מה תרב במעונם השמחה`.

האתה שכחת? וידך הן פרשה 
מפרשים לספינה העולה".

וכאן הוא אומר במפורש ובגוף ראשון:
"אנחנו ראויים לשבת ראשונה 
במשתה שבתך הגדולה".

שלונסקי תובע הכרה וזכות ראשונים לחברת החלוצים, בהיותה עילית משרתת למופת.

ואכן, אותה עילית משרתת זכתה בהגמוניה בתנועה הציונית, ביישוב ובמדינה. עם השנים יורשיה הסתאבו והושחתו, וההגמוניה עברה לזרם אחר בציונות.

למרבה הצער, גם הזרם הזה הסתאב והושחת, והגיעה השעה שיפנה את מקומו.