מאסו בארץ חמדה - במדבר י"ג - י"ד| אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר התמונה pixabay ת.פרסום: 12/01/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

פרקים יג-יד עוסקים בפרשת המרגלים – אחת מנקודות המפנה בסיפורי התורה. בני ישראל יצאו ממצרים, קיבלו את התורה ועמדו להיכנס לא"י, לכבוש אותה ולהתנחל בה. כתוצאה מחטא המרגלים, מהלך ההיסטוריה השתנה ובני ישראל נאלצו לנדוד במדבר ארבעים שנה; שנה כנגד כל יום מימי מסע המרגלים בא"י. כל דור יוצאי מצרים, למעט כלב בן יפונה ויהושע בן נון, המרגלים הנאמנים, ימותו במדבר ולא יכנסו לא"י. על פי חז"ל, חטא המרגלים היה בתשעה באב, והעונש עליו הוא כל החורבנות שאירעו בתשעה באב, כמאמר המדרש: "אתם בכיתם בכיה של חינם, אני קובע לכם בכיה לדורות".

במה פשעו המרגלים? מה חטאם הגדול, שבעטיו לקה העם בעונש כבד כל כך, כבד הרבה יותר מן העונש על חטא העגל?

המרגלים נשלחו לאסוף מודיעין ובשובם הציגו את חוות דעתם. מה רע בכך? האם תפקידו של המודיעין להציג לקברניטים את המידע שהם רוצים לקבל, או את המידע המקצועי האמין כמיטב הכרתם?

מצד שני, בדיון המודיעיני ניתן להצביע על חטאם של המרגלים, בכך שלא הסתפקו בסיפוק המידע, אלא נטלו זכות לא להם לבצע את הערכת המצב, שזה תפקיד המנהיגים, שראייתם רחבה יותר מן הראיה המודיעינית.

אלא שלאמתו של דבר, החטא כלל אינו קשור לסוגיה מודיעינית זו או אחרת. מטרת שליחותם של המרגלים כלל לא היה סיפוק מודיעין אודות האויב.

מי שהחליט לשלוח את המשלחת הוא אלוהים, שציווה את משה – "שלח לך". אלוהים זקוק למודיעין? כנראה שמטרת השליחות היא אחרת. ניתן להבין זאת גם מהרכב המשלחת. אין זו משלחת של אנשי מודיעין מקצועיים, שיצאו בחשאי לרגל את הארץ, אלא זו משלחת מכובדת של הנהגת העם, כל נשיאי השבטים. בהשלכה לימינו, מדובר בשליחת הממשלה למסע ריגול ואיסוף מודיעין. זה לא מתקבל על הדעת.

המטרה שונה – המודיעין שאלוהים מחפש אינו אודות האויב, אלא אודות כוחותינו. הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. אלוהים שלח את הנהגת העם לשליחות, שנועדה לבחון את החוסן הלאומי ואת חוסן המנהיגות, כדי לדעת האם העם בשל למשימה של כיבוש הארץ וההתנחלות בה; האם העם השתחרר ממנטליות העבדים, וראוי להיות עם חופשי בארצו. ההנהגה כשלה, העם נהה אחרי הרוב שכשל והתוצאה הייתה החלטת האלוהים לדחות כמעט ב-39 שנים את המהלך.

העונש המקורי שאלוהים תכנן היה חמור הרבה יותר – להשמיד את העם, ולברוא עם חדש מזרעו של משה. משה התנגד לכך בתוקף ושכנע את אלוהים לוותר על הרעיון. מעניין, וגם קצת מטריד, להיווכח מה היו הטיעונים ששכנעו את אלוהים. משה לא דיבר על המשמעות המוסרית של השמדת העם, אלא דיבר כיועץ פוליטי, החרד לתדמיתו של הבוס. צעד חריף כזה יתקבל בעולם ככישלון של אלוהים בהורשת הארץ לבני ישראל. לא חבל?

אבל בדיאלוג בין משה לאלוהים, מופיע גם הפסוק המעניין הבא: "יְהוָה, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד, נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפָשַׁע, וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה, פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל בָּנִים, עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים". פסוק זה דומה מאוד לפסוק בספר שמות שעל בסיסו אנו מציינים את 13 המידות של הקב"ה, אותן 13 מידיא של "אחד מי יודע". אלא ששם נאמר על הקב"ה שהוא "רב חסד ואמת". ואילו כאן, משה מסיר את האמת ומסתפק בחסד. מדוע? כנראה שיש מקרים, שבהם מוטב לוותר על האמת המוחלטת ולהעדיף על פניה את החסד, כאשר הדבקות המוחלטת באמת עלולה להביא לחורבן.

מה המסר המרכזי שעלינו להסיק מן הפרשה? שמנהיגות המואסת בארץ חמדה, לוקה בשיגעון קטנות לאומי ובחוסר אמונה בחוסנו של העם, ויוצרת דמורליזציה מתוך חוסר ביטחון עצמי, עלולה להמיט אסון על העם.

****

בבגוד באדם דרכו –
מארבע רוחות העולם 
רגליו יוליכוהו שולל – 
אל מחוז אין בו חפץ.

מערה יער - אטום.
שחללו – בלוי
שעיגולו - חתום.
שעפרו - קלוי.

שאין בו אבן על אבן 
שאין בו ענף לקושש.
שאין בו פחמי כירים. 
אין בו לחם. 
אין אש 
אין מים.

שבו יש 
מלוא חופנים 
רק אפר.

בשירו "ביום מסה" מתאר משה טבנקין לאן יוליכוהו שולל רגליו של מי שדרכו בגדה בו. או מי שבגד בדרכו. "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". רק כיוון שהיינו בעינינו כחגבים, כך היינו בעיניהם.

****

וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר, וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר, לֵאמֹר: הִנֶּנּוּ, וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה, כִּי חָטָאנוּ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי יְהוָה? וְהִוא לֹא תִצְלָח. אַל תַּעֲלוּ, כִּי אֵין יְהוָה בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם. כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב, כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי יְהוָה, וְלֹא יִהְיֶה יְהוָה עִמָּכֶם. וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר, וַאֲרוֹן בְּרִית יְהוָה וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה. וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא, וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד-הַחָרְמָה.

לאחר שמשה דיווח לבני ישראל על העונש, התחרטו בני ישראל על המעל שמעלו, וניסו לתקן את דרכם. הם החליטו להעפיל להר ה`. משה מזהיר אותם לבל ינסו לדחוק את הקץ, אך הם מתעקשים. התוצאה הרת אסון.

מעניין מדוע הציונות אימצה דווקא את המושג "מעפילים", לתיאור העליה הבלתי לגלית תוך התרסה על הספר הלבן והשלטון הבריטי. הרי המושג הזה טעון בהתרסה שהמיטה אסון?

אל ראש ההר! 
אל ראש ההר! 
הדרך מי יחסום לפדויי שבי? 
מעבר הר הן זה מכבר 
רומזת לנו ארץ צבי.

העפילו, העפילו, 
אל ראש ההר העפילו! 
העפילו, העפילו, 
אל ראש ההר העפילו!

אחים עלו, אחים עלו – 
לב מי יירך ייחת מאבן נגף. 
צעד עשו, ראה תראו 
פי שניים אנו אז נישגב.

"המעפילים", שירו של לוין קיפניס, הוא מנכסי צאן הברזל של הזמר העברי. שיר זה הוא תמצית התמצית של המהפכה הציונית. יש בו הכל – ההעפלה, ההתרסה על כל מעצור ועל כל מחסום, פריצת דרך לפדויי שבי, האמונה בכוחנו שאין מי שיעצור אותו, אהבת הארץ – ארץ הצבי, הקריאה לאחים להתגבר ולעלות, הגבורה והבוז לפחד, האקטיביזם והמעשה והשגב שעם העשיה.

גם קצב המארש של המנגינה, אותה כתב חנינא קרצ`בסקי, המורה האגדי לזמרה של הגימנסיה "הרצליה", מבטא את רוח המהפכה, בדומה למארשים ציוניים דומים, כמו "פנינו אל השמש העולה" ואחרים. כששומעים אנו את השיר, האסוציאציה שלנו היא למפעל ההעפלה, העליה הבלתי לגאלית לא"י בתקופת משטר הספר הלבן של המנדט הבריטי. אולם השיר הוא שיר מוקדם הרבה יותר. השיר נכתב בשנת 1919.

בשנת 1919 יצאה קבוצה של חברי אגודת "המכבי" בירושלים ובהם תלמידים של "בצלאל" וחניכי בית המדרש למורים, לטיול לילי מירושלים מזרחה. נלווה אליהם המשורר לוין קיפניס. בחצות הלילה הגיעו אל הר תלול והתחילו להתחרות ביניהם, מי יצליח להגיע אל ראש ההר. רובם נשרו בדרך ושלושה, וביניהם קיפניס, הגיעו אל הפסגה. כשחזרו מן הטיול, התיישבו בחבורה יחד עם הפרופסור סוקניק, (אביהם של יגאל ויוסי ידין), והתחלקו בחוויות. התוודה בפניהם קיפניס שזאת היא פעם הראשונה בחייו שטיפס על הר, מפני שילדותו עברה עליו באוקראינה, בחבל ארץ מישורי ללא הרים. הציע לו סוקניק לכתוב על כך שיר, שיהיה שיר לכת לטיולים.

קיפניס נענה לאתגר וכתב שיר בהשראת הפסוק מן הפרק שלנו: "וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר". המעניין בפרשה זו, הוא השימוש שעושה לוין קיפניס במושג ה"העפלה". עד כתיבתו של שיר זה, היה זה מושג שלילי בתרבות היהודית; מי שהמרו את פי משה, את מצוות האלוהים והמיטו אסון על העם.

בשל סיפור זה, מושג המעפילים וההעפלה הוא מושג שלילי, שמבטא אקטיביזם מוגזם, קיצוני, לא בעתו. המסר של הסיפור הוא לא לנסות לדחוק את הקץ, לא לעלות בחומה, להשלים עם הדרך המתונה והפאסיבית של ציפיה לגאולה נִסית שתבוא בעִתהּ. מסר זה הוא המסר של החכמים ששללו את מרידות הקנאים ובר כוכבא. המסר הזה הוא המסר של שלוש השבועות שנשבע עם ישראל בגלות: לא למרוד בגויים, לא לעלות בחומה, לא לדחוק את הקץ.

לוין קיפניס שהכיר היטב את הביטוי "וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר", הכיר היטב גם את המשמעות האסוציאטיבית של המושג. לא בכדי הוא בחר דווקא באותן מילים כדי לתאר את המעשה הציוני. הוא ראה במעשה התרסה נגד הפאסיביות של הגולה, של שלוש השבועות. הוא ראה במעפילים מופת של אקטיביזם, של לקיחת הגורל לידיים.

הצלחתו הגדולה של השיר, היא הפיכת המושג "מעפילים" למושג הנושא אסוציאציה חיובית, עד שמפעל העליה הבלתי לגאלית בתקופת המנדט כונה העפלה. גרעיני התיישבות כינו עצמם "המעפילים". מייסדי קיבוץ נתלו לו את השם "המעפיל".

מה משמעות המעשה של לוין קיפניס? מצד אחד, זהו מרד לשמו. קיפניס מאמץ את הביטוי שמבטא מרד, והופך אותו, כלומר את המרד, משלילי לחיובי. כן, אנחנו יודעים שחל על כך איסור, שאסור לעלות בחומה, אבל אנו בוחרים במרד, ואיננו מפחדים עוד מהעמלקי ולא מהכנעני, כיוון ש"הדרך מי יחסום לפדויי שבי".

אך אין זה מרד נוסח "לא כלום אתמול – הכל מחר", ככתוב ב"האינטרנציונל". אם ב"האינטרנציונל" "ישגב אדם" ממלחמה בה "עולם ישן עדי יסוד נחרימה", קיפניס חוזר אל המקורות ודורש אותם מחדש. הוא אומר שיש עת שבה המעפילים עושים מעשה שלילי, אך יש עת לקחת סיכון ולהעפיל. עת לפאסיביות וקבלת הדין, ועת לאקטיביות ולקיחת האחריות לידינו. זו המשמעות של מדרש – פירוש מחדש של המקור, במקרה זה – המקור המקראי, בדרך שונה, המשרתת את המסר של הדורש. במהפכה שלו, מהפכה היונקת מתוך המקורות, "פי שניים אז נשגב".

היה בהרפתקה הציונית מן ההימור, אך ללא העוז והחוצפה, לא הייתה לנו תקומה.

****

את הסיפור הזה שמעתי מחמי, אריק שליין ז"ל, איש נהלל, שהיום מלאו שש שנים למותו.

בי"א באדר תש"ו (מרץ 1946) השתתף אריק בן ה-17 בעליה השנתית לטקס של תנועת "הנוער העובד" ליד פסל האריה השואג, קברם של טרומפלדור וחבריו בתל חי. אריק וחבריו השתתפו בטקס כחברי "הנוער העובד", אך למעשה הם היו מאוגדים כגדנ"ע של "ההגנה". בעיצומו של הטקס, הם קיבלו הוראה להתחיל לצעוד לכיוון ביריה, כדי לשמש תגבורת לעולים לביריה.

שנה קודם לכן, בראשית 1945 עלתה על קרקע ביריה המחלקה הדתית של הפלמ"ח, שהורכבה מבוגרי תנועת "בני עקיבא" כדי להקים נקודת התיישבות, שאמורה היתה להיות ראשונה ברצף יישובים, שנועד לחבר את צפת ליישובי אצבע הגליל. כעבור שנה, בסוף פברואר 1946, מצאו הבריטים סליק נשק במקום. הם אסרו את כל התושבים והציבו יחידה צבאית במקום.

כדי למנוע תקדים של נפילת יישוב יהודי, החליטה מפקדת "ההגנה" להעלות מתיישבים לגבעה הסמוכה לנקודה המקורית. הפעולה נקבעה, ולא במקרה, לי"א באדר. 3,000 נערות ונערים, מיישובי הסביבה ומתנועת "בני עקיבא", עלו לנקודה החדשה, אותה כינו "ביריה ב`" אך גורשו בידי כוחות גדולים של הצבא הבריטי, שהשתמש בטנקים ושיריוניות. עוד באותו לילה עלו מאות אנשים לגבעה שלישית – ביריה ג`. בסופו של דבר הבריטים נכנעו והסכימו להשאיר 20 איש במקום.

אריק וחבריו עלו לביריה, והעפילו אל ראש ההר כשבפיהם שירת "המעפילים", כשאריק מלווה את שירתם בנגינת מפוחית. הם עלו לנקודה, ותפקידם כגדנ"עים היה לחלץ משם באלונקות, מתחת ל"פצועים", נשק שטרם נתפס.

הנה, זה כוחו של שיר, המניע אנשים למעשה, ובמקרה זה – מחולל התיישבות. ומה שיפה בעיניי במיוחד בסיפור ביריה, הוא שיתוף הפעולה בין חניכות וחניכי "הנוער העובד" לחניכות וחניכי "בני עקיבא", שפעלו יחדיו למען מטרה נעלה.

מן הראוי שגם אנו נלך בדרך שסללו הורינו, בחינת "מעשה אבות סימן לבנים", נסיר את המחיצות המיותרות, המזיקות, המטופשות בין "חילונים" ו"דתיים" ונפעל כעם אחד, כחברה אחת. מן הראוי שגם ילדותינו וילדינו, חניכות וחניכי תנועות הנוער הדתיות והחילוניות, יפעלו יחדיו על פי המופת של סבתותיהם וסביהם. אולם אף שאני רואה בעצם האחדות ערך נעלה כשלעצמו, כנראה שאין בכך די, ויש צורך במטרות שמעבר לכך, כדי לגרום לנוער להתלכד ולהעפיל יחד אל ראש ההר.