על החיים ועל המוות - במדבר י"ט  |מני גל

מאת: מני גל התמונה סטוקפרש ת.פרסום: 20/01/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת, וְלֹא יִתְחַטָּא, אֶת מִשְׁכַּן יְהֹוָה טִמֵּא .

הפרק עוסק בנושא כבד משקל בחוקי התורה, הוא טומאת המת. כל הנוגע במת, או שוהה תחת קורת גג אחת עם גופת המת, או נושא את המת – נגוע בטומאת המת, טומאה הנמשכת שבעה ימים, והמחייבת היטהרות במי נידה. הפרק אף נותן הנחיות ברורות כיצד ליצור את מי הנידה. תהליך יצור זה הוא בעייתי מאד, בין היתר, משום שאחד המרכיבים ההכרחיים למי נידה הוא אפר של פרה אדומה, וכבר מאות רבות בשנים אין פרה כזאת בנמצא.

אני רוצה לגעת בנקודה יותר חשובה בנושא זה, והיא הטומאה עצמה, הנובעת ממגע ישיר או משהייה בקרבת מת. טומאה, כפי שאנו מבינים אותה, אינה משהו שלילי או פגום מבחינה מוסרית, אלא מצב שאינו מאפשר מגע עם הקודש הפולחני. כלומר – מי שנגוע בטומאת המת, ועדיין לא נטהר ממנה, אינו יכול, לשם דוגמה, להקריב קרבנות. עד כאן עדיין אפשר להבין את המניעים מאחורי המנהג הזה.

ההימנעות הזמנית ממעשים פולחניים יכולה לשרת תהליך נפשי, שבו עושה הטמא בטומאת המת הפרדה והבחנה ברורה בין מוות לחיים, ואם אחד מביטויי החיים הנעלים ביותר היא הקדושה – יתחיל הנגוע בטומאת המת תהליך של פרידה הדרגתית מחוויית המוות, עד שיוכל לשוב לחיים במובן הרוחני והפולחני.

בכל זאת מקננת בי התחושה, שהקניית סטאטוס של טומאה לאותה חוויה אנושית כה מוכרת של מגע עם המוות, יש בה סכנה של נזק – גם ליחס לחיים וגם ליחס למוות.

היהדות מכירה במצווה של הטיפול בגופת הנפטר כמצווה חשובה מאין כמוה; ובכל זאת אין היא מוותרת על היחס לכל מה שנוגע במת כאל טמא. שונה הדבר בתרבויות אחרות. שתי דוגמאות ימחישו את הדבר. במקסיקו הנוצרית נוהגים לחגוג את חג כל המתים בבילוי משפחתי של לילה בבית העלמין, ליד קברות היקירים. באינדונזיה משמרים ילידים, המחזיקים גם בנצרות וגם באמונות, שמקורן בתרבות דתית שקדמה לנצרות, מנהגים של הצבת גולגלות של אבות המשפחה מעל שדות האורז, כשומרים על היבולים. אני רוצה להניח, כי באותן תרבויות מקבלים בני האדם את המוות כחלק הרבה יותר טבעי ואינטגרלי של החיים. האמונה בטומאת המת עושה בדיוק את ההפך.

המוות עצמו אינו דבר שלילי. המוות הוא, בסך הכל, המצב בו נמצא כל יצור לאחר שהפסיק לחיות. מצווה גדולה היא לשמור על החיים, לעשות כל מאמץ לרפא אנשים החולים במחלה קשה, ולהאריך חייהם, כל עוד אינם סובלים סבל שאי אפשר לעמוד בו. הפסקת חייו של הזולת נגד רצונו היא חטא שאין גדול ממנו, ולא נעסוק כאן בשיפוט של הדילמה הנוראה של אנשים המבקשים נפשם למות בשל סבלם הקשה, והמבקשים מרופאיהם או מבני משפחתם לסייע להם בכך. אני סבור, כי היכולת שלנו להתמודד עם דילמות כאלה, כמו גם היכולת שלנו לכבד את זכרם של יקירינו שנפטרו, אינה מתחזקת באמצעות הלכות טומאת המת.