נחשו מה - במדבר כ"א | מני גל

מאת: מני גל, התמונה פיקסה ביי ת.פרסום: 22/01/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל. וַיְשַׁלַּח יְהֹוָה בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל.

כמה פסוקים קודם לכן נאמר ` וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ`. כעת מתברר כי לא רק העם קָצְרָה נפשו, כי אם גם אלוהים, בכבודו ובעצמו, לא עבר, כמו השר ליברמן, ניתוח להארכת הפתיל, וכי גם נפשו קצרה. `אתם מעזים להתלונן? אני שולח נחשים שרפים לנשוך אתכם. הלואי שתמותו!`

ומיהם הנחשים השרפים? במספר מקומות במקרא נזכר השרף בצימוד למילה `מעופף`, לדוגמה: מַשָּׂא, בַּהֲמוֹת נֶגֶב: בְּאֶרֶץ צָרָה וְצוּקָה לָבִיא וָלַיִשׁ מֵהֶם, אֶפְעֶה וְשָׂרָף מְעוֹפֵף (ישעיהו ל`). גם השרפים הנזכרים בחזון ההתגלות של ישעיהו הם מכונפים: וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא, וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל, שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ, שֵׁשׁ כְּנָפַיִם, שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד (פרק ו`). אם כן, אפשר שמדובר בבעל חיים דמיוני, מאלה הנפוצים במיתולוגיות של המזרח הקדום. המילה `שרפים` משמשת במקורות גם לתיאור מין של מלאכים מכונפים, וחשיבותם כה גדולה, שבכתבים הנוצריים בלטינית הם נקראים, פשוט, `serafim`.

זו, אם כן, אחת האפשרות לפרש את הכתוב בפרקנו. אלוהים משלח בכעסו יצורים מן השמים להרוג בעם כפוי הטובה.

פרשנים מוקדמים מציעים אפשרות שניה, הרבה יותר צנועה מבחינת הדמיון, והיא מבוססת על אי רצונם להתייחס ליצורים מיתולוגיים. הנחשים השרפים הם נחשים, שהכשתם שורפת. אלה נחשים רגילים, המצויים במדבריות, והכשתם ארסית.

ומדוע הגיב ה` באכזריות כה רבה? כאן באים הפרשנים המוקדמים ומלמדים סנגוריה על הקב"ה. בני ישראל, כך הם אומרים, שרדו במדבר בזכות ניסים רבים שחולל עבורם אלוהים הנאמן, ואחד הניסים הוא עצם העובדה שכל אותו זמן, מיציאת מצרים ועד עתה, הקפיד אלוהים לרסן את נחשיו השורפים של המדבר, ואלה לא תקפו את בני ישראל. כעת, משהביאו הקוּטֶרִים האלה את הסעיף לאלוהים, פסק זה מלהשגיח על הנחשים, ואלה ביצעו את מה שהטבע לימד אותם מאז שנוצרו – והכישו את בני ישראל.

הריפוי ממכת הנחשים השרפים מופיע, כמו בסיפורים מקראיים רבים, לאחר שבני ישראל מכים על חטא ומבקשים מחילה. אופייה של דרך הריפוי מזכיר מאפיינים טיפוסיים של רפואה מסורתית קדומה. משה מצטווה לעשות שרף ולהציבו על עמוד, וכל המביט בשרף – יירפא. השרף, כך מבין משה, הוא נחש, כלומר – הבטה בדמות נחש מרפאת את הכשת הנחש. ההברקה הלשונית של הפרק היא ציון החומר ממנו עשוי השרף – נחושת, המזכירה גם היא את צליל המילה `נחש`, וכך מתברר שהשרף המרפא הוא נחש מנחושת.

בספרות החסידית (ליקוטי תורה) מעניקים לנחש הנחושת משמעות סמלית רוחנית:

הנחש מסמל את הרוע והטומאה בעולם. על פניו נראה כי הרוע והקדושה הם שני הפכים. אך כאשר מרימים את הנחש על `נס` ומביטים על מקורו, אנו מגלים כי למעשה גם הוא שליחו של בורא העולם. אל לנו להסתכל על הרוע והחטאים בעולם כאילו הם ישות בפני עצמה, נפרדים מבורא העולם. הם נשלחו על ידי האלוקים כדי לפתות אותנו, וכאשר אנו עומדים בפיתוי ומתגברים עליהם אנו מגשימים את המטרה לשמה הם נבראו.