וכי נחש ממית? - במדבר כ"א | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר התמונה 123RF ת.פרסום: 22/01/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

חרף ההודעה שקיבל משה, על כך שלא יוכל להיכנס לארץ ישראל, הוא ממשיך להנהיג את העם, ובמהלך הפרשה הוא מוביל אותם לכיבוש חלקה המזרחי של הארץ, עבר הירדן המזרחית, כולל הגולן: "וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן, וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתָם, הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: אַל תִּירָא אֹתוֹ, כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ, וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן. וַיַּכּוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו וְאֶת כָּל עַמּוֹ עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד, וַיִּירְשׁוּ אֶת אַרְצוֹ".

ובין הסיפורים על כיבוש עבה"י, שזור הסיפור הדרמטי על נחש הנחושת.

****

וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ. וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה: לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר? כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל.

במנזר השתקנים, אסור היה לנזירים להוציא מילה מהפה. רק פעם בשנה, התכנסו כל הנזירים לאסיפה, ובה בכל שנה, מותר רק לנזיר אחד, לומר משפט אחד.

בחלוף שנה, קם נזיר ואמר: "נמאס לי לאכול בכל יום צ`יפס".

חלפה שנה נוספת, ובהתכנס האסיפה אמר הנזיר שהגיע תורו לדבר: "למה? אני דווקא מאוד אוהב צ`יפס".

ועוד שנה חלפה ושוב התכנסו הנזירים. קם נזיר ואמר בכעס: "די! נמאס לי! כל הזמן מדברים פה רק על אוכל!" ועזב בזעם את האסיפה.

****

קצרה רוחם של העם בדרך, והם החלו לקטר על האוכל והמים. אלוהים כועס ושולח נחשים לנשוך את העם. רבים מתו, והנותרים התחרטו, התנצלו, התפללו וביקשו רחמים. אלוהים מורה למשה לעשות נחש מנחושת ולהניח אותו על ראש של תורן גבוה. כל החולים שהביטו בנחש – נרפאו. מה נחש? למה נחש? מה הוא מסמל? תעלומה. אחד הפירושים הוא, שלא הנחש העיקר, אלא התורן הגבוה, שאילץ את החולים להרים ראשם ולשאתו אל השמים, אל האלוהים. אם כך, למה נחש? וכי נחש נחושת יכול להמית או להחיות? לי הסיפור התמוה הזה נשמע יותר כהשפעה של עבודה זרה.

****

כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר, `עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי` (במ` כא). וְכִי נָחָשׁ מֵמִית, אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה? אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְרַפְּאִים, וְאִם לָאו, הָיוּ נִמּוֹקִים (מסכת ראש השנה ג`, ח`).

"וכי נחש ממית?" בשאלה התלמודית הזאת הכתיר ישראל סגל ז"ל, את ספרו האוטוביוגרפי, שבו תיאר את התהליך הקשה והכואב של התנתקותו ממשפחתו ומליבת העולם החרדי, בו נולד ובו נועד לגדולות.

לפני 11 שנים, לאחר צאת הספר, כתבתי את המאמר הבא:

הצדיק

מנהיג "שינוי" טומי לפיד התארח בתכניתו של ניסים משעל, מיד לאחר פיטוריו מן הממשלה. ישראל סגל, עורך התכנית, שהיה שותף לראיון, מחה באוזניו על התבטאותו הבוטה, המשפילה והנפסדת אודות ה"קניידלאך לרבנים". לפיד לא התבלבל, וצעק על סגל: "מי אתה שתטיף מוסר? הרי בספר שלך גרמת לחרדים נזק יותר מכל מה שאני יכול לגרום בכל ההתבטאויות שלי" וכו` וכו` וכו`.

סגל ההמום ישב מולו כילד נזוף, ובקושי הצליח להוציא הגה מפיו. שוב נקט הדמגוג המנוסה בדרך המוכרת לו כל כך, לפיה ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. הוא, איש הציבור, הנושא באחריות ציבורית, מתחמק משאלת עיתונאי על סגנונו הבוטה, תוך שהוא משתמש ביצירה אמנותית של השואל כטיעון בוויכוח. עיתונאי השואל שאלה, אמור לייצג את הציבור המצפה לתשובה. הציבור לא קיבל תשובה. לפיד "ניצח" בוויכוח.

ישראל סגל כתב בדם לבו את הרומן האוטוביוגרפי "וכי נחש ממית?", בו התעמת עם הקרע במשפחתו, ובעיקר הקרע בינו לבין אחיו. אחיו, "הצדיק", אדמו"ר חשוב, מראשי הציבור החרדי, כפה על משפחתו לנדות את בן דמותו של ישראל סגל, "הרשע", בעקבות עזיבתו את הדת והפיכתו לחילוני. הספר כתוב ברגישות רבה ובכאב עמוק. בהפיכת הספר לכלי במאבק הפוליטי תקשורתי בידי לפיד, ובעיקר בהפיכתו לכלי לנגח את הסופר, שבתפקידו כעיתונאי הקשה עליו בשאלה ממנה רצה להתחמק, התנהג לפיד כפיל בחנות חרסינה, בחוסר רגישות קיצוני, אך אופייני.

אכן, החברה החרדית יוצאת רע מאוד מהספר של סגל. אולם הפרשנות של לפיד מחטיאה לחלוטין את המסר של הספר. סגל אינו תוקף את החברה החרדית על אמונתה, על דרכה, על אורח חייה. סגל תוקף אותה על חוסר סובלנותה ועל אי נכונותה לקבל את זכותו לחיות באורח חיים שונה. ישראל סגל אינו מנסה לשנות את אורחותיה של החברה החרדית. הוא מבקש לקבל אותה כמות שהיא. הוא מכבד אותה, הוא כותב אודותיה בערגה ובגעגוע, וחרף הסבל שסבל בעטיה הוא מכיר ומוקיר את הטוב שבה. כל חפצו הוא, שהחברה החרדית תכבד אותו ותהיה מוכנה לקבלו כמות שהוא.

כל הספר הוא תאור ייסורי הנתק של המספר מאחיו, ממשפחתו, מקהילתו. לאורך כל הספר מופיעה הערגה של המספר לשוב לחיק משפחתו, ובלבד שיוכל לחזור אליה כמות שהוא. המספר אינו מחמיץ כל הזדמנות לנסות לשוב ולהתקרב.

בניגוד אליו, אחיו "הצדיק" מתנכר אליו, ובזדון לב מכשיל כל ניסיון פיוס, שאינו כרוך בחזרתו של אחיו אל "הדרך הנכונה". הביקורת החריפה שמשמיע סגל על החברה החרדית היא פצעי אוהב. אין הוא שונא את אחיו, וכשהוא מבטא שנאה – השנאה היא אך ורק תגובה לגילויי הניכור של אחיו כלפיו.

מהתנפלותו של לפיד על סגל, ניתן להסיק מהי פרשנותו לספר. על פי פרשנות זו, שני האחים מייצגים את העולמות. האח החילוני מייצג את העולם החילוני והאח החרד מייצג את העולם החרדי. האח החילוני הוא הטוב והאח החרד הוא הרע. האח הטוב מייצג את הטובים והאח הרע מייצג את הרעים. כיוון שהוא, טומי לפיד, הוא הלוחם הראשי ברעים, הרי הוא הטוב שבטובים. כיוון שישראל סגל כתב ספר "נגד החרדים", הרי שספר זה הוא חלק ממלחמת גוג ומגוג של החילונים בחרדים, שהוא, לפיד, מצביאו. כל כך פשטני. כל כך אופייני לתפיסת עולמו הפשטנית עד פרימיטיביות של לפיד.

מי מבין שני האחים, גיבורי הספר, דומה יותר לטומי לפיד? האם האח "הרשע", זה שכל חייו מתייסר על הקרע, מייחל לאיחויו, מכבד את האחר, את אמונתו, את דרכו ואת אורח חייו, או האח "הצדיק", המתנכר לאחיו, המוציא אותו אל מחוץ למחנה, המחרים אותו, שאינו מוכן לגלות שמץ של סובלנות כלפיו?

לאיזה מן האחים דומה יותר לפיד המחרים את החרדים ושולל את עצם זכותם של ליטול חלק בקואליציה בישראל? בדרכו של מי הוא נוקט, בבוז ובשנאה שלו כלפי מי שמעז לחשוב ולחיות אחרת ממנו? כמו מי מן האחים הוא מתנהג, כאשר אין הוא מוכן לקבל כלגיטימית כל דרישה של החרדים, ומיד מציג אותה כסחטנות?

השוני הגדול בין שני האחים בספר, אינו בין מי שאורח חייו חרדי למי שאורח חייו חילוני, אלא בין אדם סובלני ונאור לפנאט קיצוני, חסר סובלנות ומלא שנאה. זה קו השבר האמתי בספר. בקו השבר הזה, טומי לפיד אינו נמצא בצד של המספר, ישראל סגל, אלא בצד של אחיו, "הצדיק". טומי לפיד הוא תמונת הראי החילונית של האח "הצדיק".