ישראל במדבר החטאים - במדבר כ"ה | מני גל

מאת: מני גל התמונה 123RF ת.פרסום: 28/01/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

סיפור המלחמה במדיינים מלא סימני שאלה. הפעם לא ננסה אלא לרכז את השאלות, ואחר נתהה על הסיבות לכמות השאלות הבלתי פתורות:

א. האם ישנה זהות בין המואבים למדיינים? הסיפור מתחיל בבני ישראל הזונים עם בנות מואב, ממשיך בחטא זמרי בן סלוא נשיא משבט שמעון עם כזבי בת צור בת אחד מראשי המדיינים, ומסתיים בהכרזת המלחמה של משה נגד המדיינים.

ב. משה ברח למדיין, שם פגש את יתרו, כהן מדיין, מצא בביתו מקלט, ונשא לאישה את ציפורה בתו של יתרו. יתרו יעץ למשה, והיה, למעשה, יד ימינו במשך תקופה ארוכה. כיצד גולש הסיפור בהמשך לעוינות הגדולה כלפי המדיינים?

ג. התורה מאשימה את בני ישראל בשני חטאים נפרדים – הזיווג עם בנות מדיין (או מואב) והעבודה לבעל פעור. האם קשירת שני חטאים אלה ביחד משמשת את הצידוק למלחמה בנשיאת נשים נוכריות, והאם זו תוספת מאוחרת מתקופת שיבת ציון?

ד. האם עבודת בעל פעור היא עבודה לאל בעל בסגנון המקומי של הר פעור שבאזור מואב/מדיין? מה מקור הפרשנות המוקדמת, המייחסת לפולחן בעל פעור מעשים הקשורים בפי הטבעת הפעור? האין זו בסך הכל עוד דרך להטיל דופי במה שהיהדות קוראת לו `עבודה זרה`?

ה. איך מתיישבת מלחמת משה בזיווג עם נשים מדייניות או מואב עם העובדה, שמשה עצמו היה נשוי לבת כוהן מדייני?

ו. ממעמד הכהנים נדרשה הקפדה מיוחדת על דיני טהרה. איך זה מתיישב עם מעשה הקנאות של פנחס, עליו זכה בכהונת עולם?

ז. סדר הדברים התמוה והמקומם הוא כזה: בני ישראל זונים עם המואביות; משה מצטווה להוקיע את ראשי השבטים; איש ישראלי מביא אישה מדיינית ובועל אותה קבל עם ועדה; פורצת מגפה, הקוטלת עשרים וארבעה אלף מבני ישראל; פנחס הורג את הזוג; האל אומר כי פנחס `השיב את חמתו`; המגפה נעצרת. איך להסביר את דבר אלוהים על פנחס, שהוא השיב את חמתו?

הסיפור אינו רק מבולבל מבחינת ההיגיון העובדתי שלו, אלא הוא גם שופע מסרים מטרידים, כמו השבח לקנאות הרצחנית והצמדתו דווקא לכוהן הקנאי, או יחוס מזימה מכוונת לקשר של בנות מואב עם בני ישראל.

נקנח במדרש תלמודי, הניזון ממוטיבים בעייתיים אלה:

אמר להם {בלעם למואבים}: אלוהיהם של אלו שונא זימה הוא, והם מתאווים לכלי פשתן, בוא ואשיאך עצה: עשה להן קלעים, והושב בהן זונות, זקנה מבחוץ וילדה מבפנים, וימכרו להן כלי פשתן. עשה להן קלעים מהר שלג עד בית הישימות, והושיב בהן זונות, זקנה מבחוץ וילדה מבפנים, ובשעה שישראל אוכלין ושותין ושמחין ויוצאין לטייל בשוק, אומרת לו הזקנה: אי אתה מבקש כלי פשתן? זקנה אומרת לו בשוה, וילדה אומרת לו בפחות. שתים ושלש פעמים. ואחר כך אומרת לו: הרי את כבן בית, שב ברור לעצמך. וצרצורי של יין עמוני מונח אצלה, ועדיין לא נאסר יין של נכרים. אמרה לו: רצונך שתשתה כוס של יין? כיון ששתה בער בו. אמר לה: השמיעי לי. הוציאה יראתה מתוך חיקה, אמרה לו: עבוד לזה! אמר לה: הלא יהודי אני. - אמרה לו: ומה אכפת לך, כלום מבקשים ממך אלא פיעור, [והוא אינו יודע שעבודתה בכך]. ולא עוד אלא שאיני מנחתך עד שתכפור בתורת משה רבך, שנאמר: המה באו בעל פעור ויינזרו לבושת, ויהיו שקוצים באהבם (בבלי סנהדרין)