שיעור בהיסטוריה - דברים ב’| עופר בורין

מאת: עופר בורין התמונה ויקיפדיה נחל ארנון ת.פרסום: 14/02/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין



הפרק הזה עוסק במעבר של בני ישראל, בדרך לארץ כנען, דרך אזורים שבשליטת עמים אחרים. משה טורח להסביר לעם את הסיבות לאופן הטיפול בכל אחד מהעמים האלה. הוא עושה זאת משום שיש כאן צורך גם להסביר מה היה וגם לקחים לעתיד לבוא.
העם הראשון שנתקלים בו הוא אדום היושב בהר שעיר, צאצאים של עשיו אחי יעקב. משה מסביר לעם, שמאחר ואלוהים הבטיח את האזור לעשיו וצאצאיו, חל איסור להילחם בהם והמעבר דרך אדום היה צריך להתבצע מתוך זהירות רבה שלא לפגוע בהם.
העם השני שנתקלים בו הוא מואב. גם במואב אוסר אלוהים להילחם וזאת משום שהם צאצאים של לוט ואלוהים הבטיח את האזור הזה לבני לוט.
העם השלישי הוא עמון. גם הוא, כמו מואב, מצאצאי לוט ולכן אסור גם בו לפגוע.
לפני שנעבור לעם הרביעי אני חושב שחשוב לשים לב שמשה מוסיף להסבר שלו, שכל אחד מהעמים האלה (אדום, מואב ועמון) קבלו את הארץ שלהם מאלוהים, לאחר שאלוהים עזר להם לנצח עמים אחרים שהיו שם קודם. שמות העמים שישבו קודם הם: אמים (מלשון אימתנים- גדולים), רפאים (גם נשמע מפחיד), חורים (מזכיר לי מחרחרי מלחמה – גם לא נעים), זמזומים (מזכיר סוג של זבובים טורדניים – שוב לא ממש נעימים), ועוד...
מדוע מזכיר משה את ההיסטוריה ההתיישבותית של כל האזורים האלה?
נראה לי פשוט: אלוהים מבטיח דברים לא רק לבני ישראל ואת דברו הוא מקיים.
מצד שני – הכל זמני! שום התיישבות אינה סופית ואלוהים יכול לשנות דעתו אם התנהגות העם שקיבל הבטחה אינה נראית לו. סוג של הבטחה על תנאי.
העם הרביעי הוא האמורי ומלכו סיחון.
לאמורי לא הייתה הבטחה קודמת מאלוהים. משה מספר שקיבל מאלוהים הנחייה לצאת למלחמה מול סיחון והבטחה שבני ישראל ינצחו:
כד) קוּמוּ סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת-נַחַל אַרְנֹן רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת-סִיחֹן מֶלֶךְ-חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת-אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה:

מעניין לשים לב למילה "רש". זה מזכיר לי את ההנחייה שנותן אלוהים בספר במדבר – לרשת את יושבי ארץ כנען. שם כתבתי שלרשת הכוונה היא לכבוש, להרוג ולהשמיד כל זכר לעם היושב שם, ולא כפי שיש המפרשים לרשת מלשון לגרש. ומה עשו בני ישראל לסיחון ולעמו האמורי (אפשר לנחש – השמידו אותם ולא רק גירשו אותם).
אלוהים אף דוחק במשה להתגרות בסיחון מלך חשבון ולדחוק בו לצאת למלחמה ("ואת ארצו החל רש והתגר בו מלחמה" - ניסוח מבריק).

משה, למרות ההנחיה האלוהית לצאת למלחמה, שולח ראשית שליחי שלום לסיחון.
אלוהים דואגששליחות השלום לא תצליח.
הוא מקשה את לב סיחון, בדיוק כפי שהקשה את לב פרעה. תרגיל אלוהי ידוע. ואז:
לב) וַיֵּצֵא סִיחֹן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכָל-עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה יָהְצָה:
לג) וַיִּתְּנֵהוּ יְהוָֹה אֱלהֵינוּ לְפָנֵינוּ וַנַּךְ אֹתוֹ וְאֶת-בָּנָיו וְאֶת-כָּל-עַמּוֹ:
לד) וַנִּלְכֹּד אֶת-כָּל-עָרָיו בָּעֵת הַהִוא וַנַּחֲרֵם אֶת-כָּל-עִיר מְתִם וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף לא הִשְׁאַרְנוּ שָֹרִיד:
לה) רַק הַבְּהֵמָה בָּזַזְנוּ לָנוּ וּשְׁלַל הֶעָרִים אֲשֶׁר לָכָדְנוּ:
לו) מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל-שְֹפַת-נַחַל אַרְנֹן וְהָעִיר אֲשֶׁר בַּנַּחַל וְעַד-הַגִּלְעָד לא הָיְתָה קִרְיָה אֲשֶׁר שָֹגְבָה מִמֶּנּוּ אֶת-הַכֹּל נָתַן יְהוָֹה אֱלהֵינוּ לְפָנֵינוּ:

סיחון יוצא לקרב, אלוהים עוזר לבני ישראל לנצח בקרב. הניצחון כולל: הריגת כל האמורים (כולם כולל כולם), הריסת כל עריהם וביזה כוללת של הרכוש. השמדת עם, ללא מצמוץ, וזה בדרך לארץ ישראל.
אפשר היה גם רק לנצח בקרב ולהמשיך הלאה. כנראה שלמשה לא הייתה בספרייה מחברת עם הקוד האתי של צה"ל, שנכתב ע"י אסא כשר.
חשוב לציין: משה מתאר כאן אירועים בעבר. הוא מסכם את מסעות בני ישראל ולא משמיט שום דבר. תחקיר אמת. אין כאן ניסיון ליפות או לשנות את ההסטוריה.

למה משה, למרות שאלוהים אמר לו לצאת למלחמה מול סיחון ואף הבטיח לו ניצחון, שולח קודם משלחת שלום ולא מיד פותח במלחמה?
נראה שמשה, כראוי למנהיג הדואג לעמו, חשב שקודם למלחמה, אפילו אם היא מוצדקת ואפילו אם מובטח לך ניצחון ואתה אוחז בנשק ובצבא החזק ביותר, צריך לעשות מאמץ לפתרון בדרך של שלום.